לוס אנג׳לס היא מטרופולין עצום הידוע בימים שטופי השמש שבו ברוב ימות השנה, עצי הדקל הפזורים לאורך הרחובות, תעשיית הסרטים של העיר והחלומות ההוליוודים של המהגרים אליה, אך גם בזכות תרבות הרכב שבה. סצנת הרכב בלוס אנג׳לס השפיעה רבות על זהות העיר, אורח החיים שלה ועל התפתחותה האורבנית.
בימים אלו נערכת תערוכת הרכב השנתית של לוס אנג׳לס במרכז הכנסים בדאון טאון. התערוכה העצומה והמרהיבה הזו הפכה למסורת ומתקיימת בכל שנה מ- 1907 כשהיא מציגה את מיטב החידושים בתחום התחבורה. לתערוכה המתוקשרת היטב מגיעים חברות רכבים, יצרנים ואספני מכוניות מכל רחבי ארצות הברית והעולם. כמו גם ספונסרים חשובים וסלבריטאים מרחבי היבשת.

פרארי GTS 323 שנת 1988 ברחבות לוס אנג׳לס 

לכבוד המאורע החגיגי, יצאתי לסקור את ציר הזמן המרתק של תרבות הרכב בלוס אנג׳לס: מימיו הראשונים כאמצעי תחבורה בעיר המפורזת, הפיכתו לסמל סטטוס ועד עלייתם של הרכבים החשמליים כחלק מיוזמות עירוניות ירוקות. הרכבים בלוס אנג׳לס מהווים ללא ספק מיקרוקוסמוס לתרבות ולאופי של תושבי העיר והתפתחותם משקפים שינויים חברתיים רחבים.

סיפור הרכב בלוס אנג׳לס מתחיל בתחילת המאה ה-20. העיר והתשתיות שבה החלו להתפתח בקצב מהיר: כבישים נסללו על הגבעות, לאורך החופים ובקניונים הצרים ונוצרה סביבה מתאימה להיווצרותה של תרבות הרכב; מה שהעניק חופש חסר תקדים לתושבי העיר ואפשרות לחקור את הנוף העצום של דרום קליפורניה.כל אלו הכשירו את הקרקע ליבוא כמות רכבים עצומה והבטחת המוניטין של לוס אנג׳לס כעיר מובילה בשוק הרכב העולמי. 

בשנות ה-30 וה-40 העיר החלה בבניית מערכות כבישים מהירים ראשונות כמו ה: arroryo ה- seco וה- parkway האייקונים שחיזקו עוד יותר את נוכחות הרכב בחיי היום יום של התושבים. הם אפשרו נסיעה מהירה בין השכונות והקמת תשתית לפיתוח הפרברים של לוס אנג׳לס שיהפכו למבוקשים בעשורים לאחר מכן. התפתחות ״תרבות הכבישים המהירים״ קידמה אורך חיים ממוקד רכבים, והובילה להתפתחות תיאטראות, מסעדות ושירותים שונים מעבר לאזור המגורים הקרוב של התושבים.

שנות ה-50 וה- 60: הרכבים הופכים לסמלי סטטוס
בואו נחזור אחורה לתקופה של אחרי מלחמת העולם השניה. הפריחה הכלכלית בארצות הברית נמצאת בעליה מתמדת אחרי הניצחון המזהיר על גרמניה הנאצית ועל יפן, ארצות הברית ממצבת עצמה כמעצמת על. רכבים הופכים מאמצעי תחבורה בסיסים לסמלי סטטוס ולמרכיב חשוב בחלום האמריקאי; בית עם חניה לזוג רכבים היא השאיפה הגדולה של כל זוג צעיר או משפחת מהגרים לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

פריחתם של מותגים אייקונים כמו: פורד, קאדילק ושברולט שיקפו את המציאות התרבותית החדשה. עיצובם של רכבים בתקופה הזו שמו דגש על הפאר עם מנועים רבי עוצמה ואסתטיקה אופנתית המיועדת לשוק הצרכנים המתרחב. תרבות הרכב הושפעה רבות גם על ידי תעשיית הבידור בלוס אנג׳לס, במיוחד דרך הקולנוע ההוליוודי ותעשיית המוזיקה. סרטים כמו: ״מרד הנעורים״ או בהמשך ״גריז״ שנעשה על תרבות הנוער של שנות ה-50. שירים כמו: ״ליטל דיוס קופה״ של להקת "נערי החוף"רוממו את תרבות הרכב וציירו אותה כמתכון לחופש וזוגיות של נעורים. תקופה זו הביא להיווצרותם של מועדני הרכבים ואירועים בהם הציגו חובבי הז׳אנר את הרכבים וחגגו את הקראפט שלהם.
באותם שנים החל גם הטרנד של הדרייב אין בעסקי המזון המהיר- כדוגמת רשת ההמבורגרים  In N' Out שהפכה לסמל מובהק של לוס אנג'לס וקליפורניה כמו גם, הדרייב אין סינמה שהיה לאחד האטרקציות הפופולריות בעולם הדייטים בעיר; מה שהפך את עשיית סקס ברכב לפנטזיה מרכזית של כל נער מתבגר.
בחזרה להוליווד של היום, שהיא כידוע עדיין אחד ממוקדי המשיכה והסמלים הגדולים של לוס אנג'לס. בעולם בו אפקטים מיוחדים ומחשבים משתלטים על נוף הסרטים בעיר, רכבים קלאסיים ממשיכים להניע את הנרטיב בסיפור ההוליוודי: מהאסטון מרטין של ג׳יימס בונד ועד הדלוריאן האייקונית מ״העולם העתידי״, רכבים אלו אינם רק אמצעי תחבורה; הם דמויות אינטגרליות שמגלמות את הסגנון, האישיות והתקופה של הסרטים בהם הם מופיעים.

הקסם של רכבים קלאסיים הוא יותר מנוסטלגיה בלבד, הם מייצגים חופש, הרפתקאות ומרד. עבור יוצרי הסרטים רכבים קלאסיים מציעים סיפור חזותי שלא ניתן להשוות אותו לתמונה מעובדת דיגיטלית. בסרטים כמו ״לה לה לנד״ השימוש במכוניות וינטג׳ מוסיף שכבות של אותנטיות וקובע את הטון של לוס אנג'לס הרומנטית שמסמנת את ההיסטוריה המרתקת של העיר.
התאהבותה של הוליווד ברכבים העירה מחדש את שוק השכרת המכוניות הקלאסיות, עוררה עניין ברכבי אספנות ואת הטרנד לרכישת מכוניות שכיכבו על סטים בסרטים כמו: ה״בט מוביל״ מהסרט באטמן שהוצא למכירה על ידי וורנר בראדרס והרכב המפורסם שמאפשר מסע בזמן מסרטו של סטיבן ספילברג ״בחזרה לעתיד״.
רכבים תמיד היו סימן ההיכר של התרבות האמריקאית, אך הוליווד שיחקה תפקיד משמעותי בעיצוב הקשר הזה- סרטים אייקונים כמו: ״מהיר ועצבני״, ״נעלם בשישים שניות״, ו״מקס הזועם״- כביש הזעם הפכו את המכוניות מסתם אמצעי תחבורה לאייקוני, אופנתי ולדרך ביטוי אישי ויצרו ז׳אנר קולנועי ממוקד רכבים המשפיע על קהלים מכל העולם.

הדלוריאן המפורסמת מהסרט ״בחזרה לעתיד״ 

שנות ה-70 ו ה-80: רכבים הופכים מסמלי חופש למקור של הרס סביבתי

בשנות ה-70 הגיע הפארטי פופר של עולם הרכב ללוס אנג'לס וקראו לו: זיהום אוויר. בנוסף, משבר הנפט העולמי באותן שנים אילץ רבים לשקול מחדש את תלותם ברכבים. העשן וזיהום האוויר בלוס אנג׳לס הפכו לבעיה. ענני ערפיח החלו לכסות את שמי אל איי, חלק גדול מהם הקיפו אז את עמק פרננדו ואיכות האוויר בעיר ירדה בצורה דרמטית. זה היה אתגר משמעותי במדינה שחרטה על דגלה את כל נושא הבריאות ואיכות החיים. כך, עלתה המודעות לבעיות סביבתיות ואקולוגיות. התקופה הזו סימנה שינוי בתפיסתם של רכבים מסמלי חופש למקור של הרס סביבתי. כתוצאה מכך, בשנות ה-80 יכולנו לראות בנוף של לוס אנג׳לס יותר רכבים קומפקטיים וחסכוניים בדלק ותרבות הרכב בעיר התפתחה לכיוון של אפשרויות לתחבורה חלופית כמו: רכבות, אוטובוסים וגם רכיבה על אופנים החלה לצבור פופולריות. עם זאת, בזמן שבסן פרנסיסקו חגגו את האופניים, דרום קליפורניה נותרה ברובה לא אפשרויות התניידות ללא רכב עקב הפירוז ואופי התפשטות העיר.

כיום, לוס אנג׳לס נמצאת בצומת דרכים; תרבות הרכב עדיין מושרשת עמוק בדי אן איי של העיר אך עם זאת מתאימה עצמה למציאות החדשה. הצפיפות בכבישים נותרה בעיה משמעותית ואל איי מדורגת פעמים רבות בין הערים הגרועות ביותר במדינה מבחינת פקקי תנועה. אותה מכונית שאמורה לספק לנו הרגשת חופש הופכת
לחתיכת פלדה שתוקעת אותנו שעות רבות בכבישים בדרך למקום יעדנו.

כיום התחושה אצל נהגים ונהגות רבים היא שנהיגה במכונית אינה תורמת לאיכות חייהם אלא פוגעת בה. אנשים בוחרים לעבוד מהבית כדי להספיק יותר מאשר לבזבז שעות יקרות בנסיעה הלוך ושוב למקום העבודה. לוס אנג׳לס בעלת זהות דמוקרטית פוליטית מובהקת שמה לה למטרה להפוך לעיר ירוקה יותר. רכבים חשמליים צוברים פופולריות ככל שהצרכנים הופכים להיות מודעים יותר לסביבה. חברות כמו טסלה יצרו רנסנס בחדשנות והניעו חברות רכבים מסורתיות לעבור לייצור מכוניות חשמליות. עיריית לוס אנג׳לס התחייבה שעד שנת 2035 היא תהפוך לעיר ללא פליטת גז תוך כדי שהיא דוחפת הקמת יותר תחנות טעינה חשמליות.
חברות שיתוף רכבים כמו: ״אובר״ ו״ליפט״ משנות את הדרך בה חיים תושבי העיר ואת תפיסתם את נושא התחבורה; הנוחות של השירותים הללו הובילו חלק גדול של התושבים לשקול מחדש את הבעלות על רכב לחלוטין.

המכוניות שהגדירו את לוס אנג׳לס במשך השנים

לוס אנג'לס היא בירת הרכבים של העולם ותמיד עמדה בחוד החנית של תעשיית התחבורה. כעיר הגדולה במדינת קליפורניה היא נהנתה במשך שנים משטחים עצומים לנהיגה, קדמה טכנולוגית וגם סיקור תקשורתי רחב בכל הקשור לעולם הרכב. מכוניות ספציפיות הפכו אייקוניות ונאהבות בזכות עיצובן, השימושיות והחיבור לאורח חיים והטרנדים של כל תקופה.
בשנות ה-60 היו עידן המכוניות החזקות והמעוצבות; בלטו בהן מכוניות אמריקאיות גדולות כמו: הפורד מוסטנג שהפכה לאייקון תרבותי כמעט בן לילה לאחר השקתה ב-1964. העיצוב הספורטיבי, המחיר הנגיש ואפשרויות להתאים אותה באופן אישי הפכו אותה למועדפת בלוס אנג׳לס, במיוחד בקרב נהגים צעירים שחיפשו מכונית גדולה ומעוצבת שתבלוט בזמן ״נהיגת פוזה״ בשדרות סאנסט בולוורד. המוסטנג סימלה חופש, ייחודיות ואת ההתרגשות שבנסיעה ברחובות האינסופיים.
מכונית נוספת שזכתה להצלחה גדולה בשנות ה-60 היא השברולט אימפלה, שהייתה אהובה במיוחד בקהילות הלטיניות של לוס אנג׳לס.
להצלחה גדולה זכתה גם הפולקסווגן חיפושית; בזכות המחיר הידידותי, האמינות וכמובן העיצוב הייחודי ( שנראה כמו חיפושית קטנה) המכונית הייתה פופולרית בקרב קהילות הגולשים ותנועות ההיפים בווניס ובמאליבו.

רכב ה- B.M.W דגם אי 30 

שנות ה-70 דיגמנו פרקטיות עם סטייל. השנים הללו התאפיינו כאמור במשבר הנפט ומעבר למכוניות פרקטיות יותר, שלמרות הכל לא הצליחו לרסן את האהבה של לוס אנג׳לס למכוניות גדולות. השברולט קאמרו נוצרה כמתחרה למוסטנג, היא התאפיינה בעיצוב אלגנטי, מנועים חזקים והתאימה במיוחד למרוצי רחוב בשכונות של חובבי רכבים.
פולקסווגן בוס (מיקרובוס)- הייתה ידועה כ״וואן של ההיפים״ היא סמלה חופש, קהילה והרפתקאות והייתה מראה נפוץ בצידי החופים או בנסיעות לאורך כביש ה- פי.סי אייג׳. אליהם הצטרפה גם הדטסון 24oz מכונית ספורט יפנית מצויינת ובמחיר סביר, שצברה קהל מעריצים גדול בלוס אנג'לס בזכות עיצובה האלגנטי, אמינותה והביצועים שלה. היא הפכה למועדפת בקרב נהגים צעירים וסימנה את חדירת המכוניות היפניות לשוק האמריקאי.
שנות ה-80 הביאו לשינוי בתרבות הרכב של לוס אנג'לס עם המעבר למכוניות יוקרה בעלות ביצועים גבוהים, אלו שיקפו את עושרה ההולך וגדל של העיר ותרבות הסטייל שלה.

סדרת 3 של ב.מ.ו הפכה לסמל סטטוס בעיר. השילוב בין יוקרה ליכולת נהיגה ספורטיבית ואופי אירופאי הפכו אותה לאהובה בקרב צעירים מצליחנים שנצפו נוהגים בה בבוורלי הילס או ווסט הוליווד. מאידך, מכוניות יפניות קומפקטיות משתלמות וחסכוניות בדלק הפכו לבחירה מועדפת עבור תושבי לוס אנג'לס שהיו צריכים להתמודד
עם הפקקים הידועים של העיר ונסיעות ארוכות. השברולט סוברבן הייתה אהובה על משפחות או נהגים הרפתקנים שטיילו דרך קבע למקומות כמו ביג בר או ג׳ושוע טרי. אבל אחד הסמלים הכי גדולים של הרכב בלוס אנג'לס של שנות ה-80 היא הפרארי טסטה רוסה שסימלה את שנות ה-80 המוגזמות. היא הייתה מכונית החלומות של האליטה של לוס אנג'לס; העיצוב הראוותני, הצבע האדום הסקסי והקישור הבולט לסדרה ״מיאמי וייס״ הפכו אותה למכונית נחשקת בשכונות העשירות של  מאליבו ובל-אייר ולחלומו הרטוב של כל גבר.

סצ׳נת מרוץ הרחוב המפורסמת מתוך הסרט ״גריז״ 

שנות ה-90 באל איי נשלטו על ידי רכבי שטח ורכבים בעל אפשרות כיוון יחודי שמגיע מהשפעת ההיפ- הופ. בנוסף אליהם כיכבה הטיוטה סופרה שהפכה לאגדה בסצ׳נת הרכבים של העיר במיוחד עם עליית תרבות מרוצי הרחוב באזור עמק סן פרננדו. הונדה סיוויק ואקורה אינטגרה היו מכוניות משתלמות הניתנות להתאמה אישית ממש עד הפרטים הקטנים. הם שלטו בעולם הטיונינג של העיר והפכו לאייקונים בסצנות מרוצי הרחוב שזכתה לפופולריות מאוחר יותר בזכות סדרת הסרטים ״מהיר ועצבני״.
פורד אקספלורר היה החלוץ של טרנד רכבי השטח בלוס אנג'לס. התאמה מושלמת לאנשים שחיפשו רכב קשוח אך נוח לנסיעה בטיולים או בהרים.
ממש לפני סיום העשור ב-1999 הושקה הקדילאק אסקלייד, שהפכה למילה נרדפת לתרבות ההיפ הופ וליוקרה. עיצובה הנועז והפנים המרווח הפכו אותה למועדפת בקרב סלבריטאים וספורטאים.

״הבט מוביל״ שהוצא לאחרונה למכירה על ידי אולפני וורנר בראדרס 

נוף הרכבים של אל איי בשנות האלפיים: יוקרה, ספורט וסמלי סטטוס
שנות ה-2000 הביאו עימם שינוי דרמטי בכל היצע המכוניות. האינטרנט שנכנס לחיי האמריקאים יצר גירוי לדגמים חדשים של מכונית מכל רכבי העולם. הכוח של הדולר האמריקאי והאפשרות לרכוש כמעט הכל הציף את הנוף של לוס אנג'לס במכוניות יוקרה מהרמות הגבוהות ביותר. תחילת שנות האלפיים התאפיינה במעבר למכוניות שעובדות בשבילך: הב.מ.ו 3 על שלל דגמיה, שילבה ביצועים ספורטיביים מרשימים עם תחכום וחווית נהיגה מרגשת שלא הייתה מוכרת לקהל האמריקאי לפני כן והפכה לבחירה מובילה עבור חובבי הנהיגה בעיר המלאכים.
גם רכבי השטח עלו רמה עם ריינג׳ רובר – רכבי השטח היוקרתיים נצפו בשכונות עמידות כמו בוורלי הילס ומאליבו וסימלו את היכולת לשלב בין נהיגת שטח מאתגרת לבין נוחות ויוקרה. ב-2010 נכנס המרצדס ג׳י וואגן שנחשב עד היום לרכב השטח האולטימטיבי והיוקרתי ביותר בלוס אנג'לס; עיצובו הנועז ומחירו הגבוה הפכו אותו לסמל סטטוס בשכונות בווסט הוליווד, פסיפיק פליסיידס ובמאליבו.

האסטון מרטין של ג׳יימס בונד 

2020 וכיום: השתלטות הרכבים החשמליים ורכב אוטונומי
העשור השני של שנות ה-2000 הביא עמו את בשורת המכוניות החשמליות שעוד החלה כמה שנים קודם לכן, אך צברה תאוצה אדירה ב-2020 כשהיא מציגה שמירה על עיצוב נקי ויוקרתי. זוהי שעתה היפה של הטסלה מודל 3 שבעזרת שילוב של מחיר נגיש וטכנולוגיה חדשנית ומהפכנית כבשה השוק המקומי והפכה למכונית החשמלית הנפוצה בלוס אנג'לס. חברות הרכב המסורתיות היו צריכות להגיב בהתאם ובשנים האחרונות הוציאו רכבים חשמליים שהפכו להצלחה גדולה כמו: הרביאן עם רכבי השטח שלהם הטנדר החשמלי שמציג איזון בין עמידות ליוקרה, וקיאה ויונדאי שיצרו מכוניות חשמליות עם עיצוב עתידני במחירים זולים יותר מזו של טסלה.

כניסתם של מכוניות היברידיות, כמו זו של פריוס ועד רכבי יוקרה כמו של טסלה ורביאן משקפים את הערכים המתפתחים של תושבי לוס אנג׳לס בעשרים השנים האחרונות: קיימות, טכנולוגיה וסטייל. רכבים חשמליים אט אט הופכים לשולטים בשוק המקומי אך האהבה בעיר לביצועים ויוקרה עדיין חזקה.
העתיד, מספרים לי בעלי סוכנויות רכבים גדולות, הולך להשתנות לגמרי. לוס אנג׳לס מובילה את תעשיית הרכבים האוטונומיים (ללא נהג) בעולם. רבים מכם בטח נתקלו כבר במכוניות ניסיוניות כאלו ברחובות העיר. הכבישים, הם מבטיחים לי, עתידים להתמלא ברכבים ללא נהג – כשחברות ביג טק רבות משקיעות הון עצום בטכנולוגיה שתאפשר נהיגה עצמית בטוחה.

החזון של לוס אנג׳לס הוא שיום אחד כולם יוכלו לרכוש לעצמם רכבים אוטונומים שיכולים לנהוג את הרכב ללא התערבות אנושית; מה שעשוי להקטין משמעותית את מספר תאונות הדרכים ולשפר את זרימת התנועה. כמו גם לצמצם את התלות ברכב – ממש כמו בניו יורק או אמסטרדם.
מדינת קליפורניה וראשי לוס אנג׳לס שמו להם למטרה לשווק את האג'נדה שרכב זה כבר לא ״קול״. הוא מלכלך,מזהם ותופס יותר מדי מקום ברחובות העיר ובחניונים. יותר ויותר מהנדסים לתכנון עירוני מקדמים יוזמות ליצירת שכונות ניתנות להליכה. המושג הרשמי הוא ״עיר בת 15 דקות״ בה כל השירותים הנדרשים למשפחה נמצאים מרחק הליכה מביתם. השינוי הגדול הוא לא פחות ממהפכה. אם פעם סללנו כבישים מהירים וגשרים כדי לאפשר נסיעה בערים ומחוצה להם. כיום המהנדסים לתכנון עירוני מתכננים ערים ללא כניסת רכבים כלל. האם התוכנית תוכל להתממש בלוס אנג'לס, העיר בה חיים משוגעי מכוניות ונהיגה רבים?

ימים יגידו.