
בסופו של דבר הורשו הצופים לחזור פנימה, וההצגה נמשכה עד סופה. עצם החזרה לאולם הפכה כמעט מיד לחלק מהסיפור. מארגני האירוע רצו להבטיח שהערב לא יסתיים בפינוי, והקהל, לאחר הבדיקה הביטחונית, שב למקומותיו כדי להמשיך ולהקשיב לעדויות.

כאשר האזעקה הופעלה דווקא במהלך הצגה שמוקדשת לעדויות ניצולי הטבח, החשד והמתח היו כמעט מיידיים. אחת מיוצרות ההצגה, אן מקלהיני, כתבה בזמן אמת שמישהו הפעיל את אזעקת האש. אלא שהדיווחים המאוחרים יותר היו זהירים יותר.
האירוע התרחש בערב 6 באוקטובר, שעות ספורות לפני יום השנה השלישי לטבח, במהלך הצגת "October 7", יצירה תיעודית־תיאטרלית שנבנתה מעדויות מילה במילה של ניצולים ועדים. ההפקה נכתבה בידי פלים מקאליר ואן מקלהיני והובאה לקמפוס בחסות הלל נורת'ווסטרן.
עצם הבחירה להעלות את ההצגה באוניברסיטה הזאת הייתה טעונה עוד לפני שנדלקו האורות באולם. נורת'ווסטרן הפכה מאז 7 באוקטובר לאחת האוניברסיטאות הבולטות במאבק הארצי סביב אנטישמיות, מחאות פרו־פלסטיניות וחופש הביטוי בקמפוסים. היא עמדה תחת ביקורת קשה מצד סטודנטים יהודים, מחוקקים וגורמים פדרליים, ובסופו של דבר הגיעה להסדר עם הממשל שבמסגרתו התחייבה לצעדים משמעותיים בנושא אנטישמיות ואף שילמה 75 מיליון דולר.
לכן, כאשר האזעקה הופעלה דווקא במהלך הצגה שמוקדשת לעדויות ניצולי הטבח, החשד והמתח היו כמעט מיידיים. אחת מיוצרות ההצגה, אן מקלהיני, כתבה בזמן אמת שמישהו הפעיל את אזעקת האש. אלא שהדיווחים המאוחרים יותר היו זהירים יותר. נכון לעכשיו הרשויות לא קבעו בפומבי שהאזעקה הופעלה בזדון, ואין ראיה פומבית לכך שמישהו ניסה לחבל בהצגה. לכן, למרות הנסיבות, אי אפשר לקבוע בשלב זה שמדובר בפעולת שיבוש מכוונת.
ההבחנה הזאת חשובה. מאז 7 באוקטובר הפכו אירועים יהודיים וישראליים בקמפוסים האמריקאיים לזירה רגישה במיוחד, ולעיתים כל הפרעה או תקלה מקבלת מיד פרשנות פוליטית. במקרה הזה, העובדה שההצגה נמשכה לאחר הבדיקה והקהל חזר לאולם רק הגבירה את הדרמה סביב מה שקרה.
הקהל שהגיע למופע כלל סטודנטים, אנשי קהילה, חברי סגל ואורחים מבחוץ. עבור רבים מהם, עצם ההגעה לאירוע הייתה הצהרה. לא רק לצפות בתיאטרון, אלא לשמוע את העדויות של מי ששרדו את הטבח של 7 באוקטובר, ביום שבו ברחבי ארצות הברית מתקיימים במקביל טקסי זיכרון, הפגנות פרו־פלסטיניות ומחאות אנטי־ישראליות.
המחזה עצמו נבנה מתוך מסע ראיונות שקיימו היוצרים בישראל לאחר המתקפה. הם אספו עדויות של שורדים, בני משפחות, אנשי הצלה ואנשים שנקלעו לזירות הטבח. ההפקה אינה מנסה להציג ניתוח פוליטי רחב של המלחמה, אלא להתמקד באנשים שהיו שם ובמה שעבר עליהם.
לצפייה: https://www.facebook.com/watch/?v=1706744691040039
זו גם הסיבה שההצגה עוררה עניין רב בקמפוסים ובקהילות יהודיות. בעיני תומכיה, מדובר בדרך להחזיר למרכז השיח את מה שקרה ב־7 באוקטובר עצמו, לפני שהדיון הציבורי בארצות הברית עבר כמעט לחלוטין לעזה, למלחמה ולמדיניות ממשלת ישראל.
המפיקים טוענים שבמהלך השנים האחרונות נוצר מצב שבו עצם סיפורם של הניצולים נדחק מהשיח, ולעיתים אף נתקל בחשדנות או בעוינות. מבחינתם, "October 7" נועדה להחזיר את הקולות האלה לבמה בלי פרשנות ובלי פילטרים. אבל דווקא בקמפוס כמו נורת'ווסטרן, כמעט בלתי אפשרי לנתק את ההצגה מההקשר הפוליטי.
האוניברסיטה הייתה אחת מזירות העימות הבולטות בתקופת מחנות האוהלים של 2024. הנהלת המוסד הגיעה אז להסכם עם פעילים פרו־פלסטינים שפינו את המאהל בתמורה לשורה של ויתורים, מהלך שעורר ביקורת חריפה מצד ארגונים יהודיים ומחוקקים שטענו שהאוניברסיטה נכנעה ללחץ.
בהמשך הוחרף המשבר. סטודנטים יהודים טענו שהם חשים מאוימים או מודרים. גורמים בקונגרס דרשו הסברים. הממשלה הפדרלית פתחה בבדיקות, ולבסוף נאלצה האוניברסיטה לבצע שינויים במדיניותה ולהתחייב לפעולות נגד אנטישמיות. על הרקע הזה, כל אירוע יהודי או ישראלי בקמפוס מקבל משמעות נוספת.
ההצגה של יום שני לא הייתה אירוע אקדמי שגרתי. היא התקיימה כמעט על קו השבר של נורת'ווסטרן: מצד אחד קמפוס שמבקש להציג את עצמו כמקום של חופש ביטוי ודיון פתוח, ומצד שני קהילה יהודית שעדיין מטילה ספק ביכולתה של האוניברסיטה להגן עליה.
לכן, כאשר הופעלה האזעקה, רבים מהנוכחים חשבו מיד על האפשרות שמישהו ניסה לעצור את המופע. החשש הזה לא נולד בחלל ריק. בשנים האחרונות כבר התרחשו בארצות הברית שיבושים של הרצאות, הקרנות סרטים ואירועים פרו־ישראליים בקמפוסים. פעילים השתלטו על אולמות, קטעו דוברים, חסמו כניסות ולעיתים אילצו מוסדות להזמין אבטחה כבדה כדי לאפשר לאירועים להתקיים.
מנגד, גם פעילים פרו־פלסטינים טוענים שהם עצמם חוו הגבלות, מעצרים וסנקציות מצד הנהלות אוניברסיטאות לאחר שהמחאות בקמפוסים החריפו. המאבק סביב 7 באוקטובר והמלחמה בעזה הפך בתוך זמן קצר לאחד הסכסוכים הפוליטיים והתרבותיים הקשים ביותר שידעה האקדמיה האמריקאית בעשורים האחרונים.
נורת'ווסטרן היא דוגמה מובהקת לכך. במשך שנים היא נחשבה בעיקר לאוניברסיטה פרטית יוקרתית בפרברי שיקגו, עם תוכניות חזקות בעיתונאות, משפטים, רפואה ואמנויות. מאז 2023 היא נאלצת להתמודד גם עם שאלות שהפכו למבחן של ממש: כיצד מגינים על חופש הביטוי בלי לאפשר הטרדה, היכן עובר הגבול בין אנטי־ציונות לאנטישמיות, ומהי חובתה של אוניברסיטה כלפי סטודנטים יהודים שמרגישים מאוימים.
ההצגה "October 7" הכניסה את כל השאלות האלה לאולם אחד. הקהל ישב והקשיב לסיפורים על אנשים שנרצחו, נחטפו או שרדו. האזעקה עצרה את הערב, האולם התרוקן, האבטחה נכנסה לפעולה, ואז, אחרי כחצי שעה, הקהל חזר למקומו.
מבחינת מארגני האירוע, העובדה שההצגה נמשכה הייתה חשובה לא פחות מהשאלה מדוע הופעלה האזעקה. הם רצו שהאירוע לא יסתיים בפינוי. לא משנה אם הייתה זו תקלה או פעולה מכוונת, המסר מבחינתם היה שהקהל חוזר והעדויות ממשיכות להישמע.
במובן הזה, הערב בנורת'ווסטרן הפך לסמל רחב יותר של יום השנה השלישי. באותו שבוע מתקיימים ברחבי ארצות הברית טקסי זיכרון לנרצחים לצד מחאות חריפות נגד ישראל. בקמפוסים נערכים אירועים פרו־פלסטיניים לצד עצרות יהודיות. במקומות מסוימים הוגברה האבטחה, ובאוניברסיטאות רבות מתקיימת שוב אותה שאלה שהופיעה כבר ב־2023: האם אפשר לציין את 7 באוקטובר בלי שהאירוע יהפוך לעימות פוליטי.
במקרה של נורת'ווסטרן, התשובה הייתה מורכבת. ההצגה התקיימה, נעצרה, הקהל פונה ואז חזר. נכון לעכשיו אין קביעה רשמית שהאזעקה הייתה מעשה חבלה, והבדיקה סביב האירוע עדיין לא סיפקה הסבר פומבי מלא. כל טענה שלפיה אדם מסוים ניסה לשבש את ההצגה תדרוש ראיות נוספות.
אבל גם בלי לקבוע מה גרם לאזעקה, קשה להתעלם מהאירוניה של הרגע. במרכז הבמה הושמעו עדויות של אנשים ששרדו מתקפה שבה נאלצו לברוח מאש, מירי ומאזעקות. באולם באילינוי, שלוש שנים אחר כך, שוב נשמעה אזעקה, ושוב אנשים קמו ממקומם ויצאו החוצה. הפעם הם חזרו פנימה, וההצגה נמשכה