ברוב של 12 שופטים מול 6, הסיר בית המשפט את צו העיכוב שהוטל בערכאה נמוכה יותר, ובכך סלל את הדרך לחוק שנחקק בלואיזיאנה בשנת 2024. החוק מחייב לתלות בכל כיתה ציבורית — מבית ספר יסודי ועד מוסד להשכלה גבוהה — פוסטר בגודל מינימלי של 11 על 14 אינץ’, ועליו עשרת הדיברות מוצגות באופן בולט, בכתב גדול וקריא. לצד הפוסטר נדרש גם טקסט הסבר בן כמה פסקאות, הטוען כי עשרת הדיברות היו רכיב מרכזי בחינוך הציבורי האמריקאי לאורך מאות שנים.
ברוב של 12 שופטים מול 6, הסיר בית המשפט את צו העיכוב שהוטל בערכאה נמוכה יותר, ובכך סלל את הדרך לחוק שנחקק בלואיזיאנה בשנת 2024. החוק מחייב לתלות בכל כיתה ציבורית — מבית ספר יסודי ועד מוסד להשכלה גבוהה — פוסטר בגודל מינימלי של 11 על 14 אינץ’, ועליו עשרת הדיברות מוצגות באופן בולט, בכתב גדול וקריא. לצד הפוסטר נדרש גם טקסט הסבר בן כמה פסקאות, הטוען כי עשרת הדיברות היו רכיב מרכזי בחינוך הציבורי האמריקאי לאורך מאות שנים.
ההכרעה של הרוב נשענה בעיקר על טענה פרוצדורלית שנשמעת טכנית, אך השלכותיה פוליטיות עמוקות: לטענת השופטים, מוקדם להכריע סופית בשאלת חוקתיות החוק, משום שעדיין לא יושם בפועל. במילים אחרות, הם לא הכריזו שהחוק חוקתי — אלא קבעו שאין די תשתית עובדתית כדי לפסול אותו בשלב הזה. האם המורים יתייחסו לדיברות כחלק מתוכנית לימודים? האם יוצגו לצדן מסמכים היסטוריים נוספים, כמו הכרזת העצמאות או החוקה? האם בתי ספר יפרשו את החובה באופן סמלי בלבד או כחלק מזהות דתית־חינוכית? לשיטת הרוב, בלי לראות יישום אמיתי, אי אפשר “לחתוך” את הסוגיה.
אלא שששת שופטי המיעוט ראו בכך התחמקות מסוכנת. בחוות דעת חריפה הם קבעו שהחוק הוא בדיוק מסוג המהלכים שחוקת ארצות הברית נועדה למנוע: שימוש בכוח המדינה כדי לקדם מסר דתי. לשיטתם, עשרת הדיברות אינן “ערכי מוסר כלליים” בלבד, אלא טקסט קדוש המובא מילה במילה מן הכתובים, והצבתו הקבועה בכיתה ציבורית יוצרת מצב שבו ילדים נחשפים לדת בחסות הממשלה — ובמסגרת של נוכחות חובה. זוהי נקודת המפתח: תלמיד אינו יכול לבחור שלא להיות שם. ילד יהודי, מוסלמי, הינדואי, אתאיסט או בן משפחה מעורבת, יישב מול מסר שאינו שלו, ושמעמדו “רשמי” משום שהוא תלוי על קיר הכיתה באישור המדינה.
העיתוי והמסלול המשפטי אינם מקריים. בלואיזיאנה לא מסתירים שהחוק נועד גם לבחון מחדש את גבולות הפסיקה הישנה של בית המשפט העליון, שבשנת 1980 פסל חוק דומה במדינת קנטקי. מאז, המפה המשפטית בארצות הברית השתנתה. בית המשפט העליון של השנים האחרונות נוטה יותר לפרשנות שמרנית, ורבים בקמפ הנוצרי־שמרני רואים בכך הזדמנות אסטרטגית: לחוקק, להיגרר לתביעות, ולטפס בסולם הערכאות עד לפסיקה שתעצב מחדש את כללי המשחק של הפרדת דת ומדינה.
ההתנגדות בשטח כבר בוערת. איגוד החירויות האזרחיות בלואיזיאנה טוען שהחוק הופך את הכיתה ממקום לימוד ניטרלי למרחב שבו הממשלה מאמצת מסר דתי ומציבה אותו במרכז. מנגד, אנשי המדינה ותומכי החוק טוענים כי מדובר בהכרה במסורת האמריקאית ובהשפעת המקורות הדתיים על המשפט והתרבות, וכי הצגת עשרת הדיברות אינה כפייה אלא ביטוי למורשת.
המאבק הזה, שמתרחש אלפי קילומטרים מכאן, מזכיר גם לקוראים בישראל עד כמה שאלות של זהות, דת וחינוך ציבורי עלולות להפוך לזירת התנגשות חוקתית. אבל בארצות הברית, במדינה רב־דתית ורב־תרבותית, המשמעות חריפה במיוחד: החלטה אחת בלואיזיאנה עלולה להפוך לתקדים שיסחוף מדינות נוספות ויעצב מחדש את האופן שבו המדינה נכנסת — או נשארת מחוץ — לכיתה.
כעת, לאחר שהעיכוב הוסר, המסלול ברור: הערכאות הנמוכות ימשיכו לדון, תיקים מקבילים במדינות אחרות יתגברו, והסוגיה צפויה להגיע לבסוף לבית המשפט העליון של ארצות הברית. שם תעמוד השאלה במלוא עוצמתה: האם בשנת 2026 מותר לממשלה לתלות טקסט דתי בכיתה ציבורית — או שמדובר בקו אדום שהחוקה עדיין אוכפת.
