מהשביעי באוקטובר ועד הירי במיניאפוליס: יהודי אמריקה מתעוררים אל התיקון השני — ומגלים את מחירו

הטבח שביצע חמאס בדרום ישראל ב־7 באוקטובר 2023, הרצח ההמוני הקטלני ביותר של יהודים מאז השואה, לא טלטל רק את ישראל. הוא הותיר חותם עמוק גם על יהודי ארצות הברית, וזרז תהליך איטי אך דרמטי: שינוי יסודי ביחסם לנשק, להגנה עצמית ולתיקון השני לחוקה האמריקאית. אך ההתעוררות הזו, כך מתברר, מלווה גם בפרדוקס מטריד — כזה שהתחדד במיוחד לאחר הריגתו של אלכס פרטי במיניאפוליס בידי סוכני רשות ההגירה והאכיפה הפדרלית.

כאשר רוברטה טרנוב, תושבת לוס אנג’לס בת 65, שמעה על מותו של פרטי, היא לא הזדעזעה רק מהירי עצמו. מה שהטריד אותה באמת היה האופן שבו פקידי הממשל הפדרלי מיהרו להצדיק את ההרג בטענה כי פרטי היה חמוש — אף שנשא אקדח כחוק, ברישיון תקף, במדינה שבה נשיאת נשק גלויה מותרת. “הוא עשה בדיוק מה שהחוק מאפשר,” אמרה. “ועדיין — זה נגמר במוות.”

עבור טרנוב, בעלת היתר לנשיאת נשק סמוי בעצמה, מדובר לא רק בסיפור חדשותי אלא באזהרה אישית. את החלטתה לרכוש נשק קיבלה כבר ב־2015. “כאדם יהודי, שמורי בית הספר שלו היו ניצולי שואה, הריצה של דונלד טראמפ לנשיאות הפעילה אצלי פעמוני אזעקה,” היא מספרת. “הרמיזות, השיח, התחושה שמשהו בסיסי מתערער. לא רציתי להילחם במדינה — רציתי לדעת שאוכל להגן על עצמי.”

 

האירוניה ברורה: דווקא אימוץ הנשק, כסמל לעצמאות ולהגנה עצמית, חושף את יהודי אמריקה לעימות חדש — לא רק עם שונאי יהודים, אלא גם עם גבולות הכוח של המדינה. בין זיכרון השואה, אוקטובר 2023, והירי במיניאפוליס, מתחדדת אמת לא נוחה: התיקון השני עשוי להיות מגן — אך הוא גם מבחן. מבחן לדמוקרטיה האמריקאית, ולשאלה האם הזכויות שהיא מבטיחה אכן חלות על כולם

 

החוויה הזו הפכה נפוצה הרבה יותר לאחר 7 באוקטובר. שנים ארוכות נחשבו יהודים אמריקאים לאחת הקבוצות המתנגדות ביותר לבעלות על נשק. הנשק נתפס כעניין “לא יהודי”, לעיתים אף כסתירה לערכים ליברליים. אלא שהמציאות השתנתה במהירות. גל האנטישמיות, ההפגנות האלימות בקמפוסים, האיומים על בתי כנסת והתחושה ש”אף אחד לא בא להציל אותנו” — כל אלה הובילו יהודים רבים לבחון מחדש עמדות מושרשות.

“מאז 7 באוקטובר ראיתי זינוק חסר תקדים בביקוש להכשרה מצד יהודים אמריקאים,” אומר יונתן שטרן, מייסד האקדמיה הטקטית “חרב גדעון”, המתמחה בהדרכת ירי בשיטות ישראליות. “הטבח בישראל היה הזרז, אבל מה ששבר באמת את תחושת הביטחון היו ההפגנות הפרו־חמאסיות והאנטישמיות האלימה ברחובות אמריקה. שם זה הפך לאישי.”

גם יהודה רמר, יוצר התוכן ותומך זכויות הנשק המוכר בכינויו “היהודי עם הפיו־פיו”, מתאר שינוי דרמטי. “אני פוגש היום משפחות, זוגות מבוגרים, אמהות ובנות — אנשים שמעולם לא דמיינו שיחזיקו אקדח. היום הם לא רק מתעניינים, הם פועלים.”

הרב יוסי איילפורט, מדריך ירי מוסמך ומייסד ארגון ההגנה הקהילתי “מגן עם”, מספר כי לאחר 7 באוקטובר השתתפו יותר מ־1,200 איש בסדרת הרצאות על בעלות אחראית על נשק. “כ־40 אחוז הודו שמעולם לא היו שוקלים נשק קודם לכן,” הוא אומר. “האוהלים בקמפוסים הראו עד כמה קבוצות השנאה פעילות ומסוכנות.”

חנויות נשק מדווחות על מגמה דומה. “יש עלייה ברורה בלקוחות יהודים,” אומר גרג חיטרוב, בעל חנות נשק ביונקרס, ניו יורק. “אנשים פשוט מפחדים.”

אלא שדווקא ברגע הזה, שבו יהודים רבים מאמצים את התיקון השני כקו הגנה אחרון, מגיעה פרשת אלכס פרטי ומטילה צל כבד. עבור חלק מבעלי הנשק היהודיים, הריגתו מעלה שאלה מטרידה: האם הזכות לשאת נשק חלה על כולם — או רק על מי שהשלטון בוחר?

J.N., בעל נשק יהודי מפרברי וושינגטון, צפה בסרטון הירי ואומר בפשטות: “לדעתי הוא הוצא להורג. היד שלו לא התקרבה לנשק.” אחרים, כמו ברוס כהן מאריזונה, טוענים שפרטי “חיפש צרות” — אך גם הוא מודה שהאירוע ממחיש עד כמה שברירית הזכות הזו מול כוח המדינה.

התגובות הרשמיות רק החריפו את הקרע. שרת ביטחון המולדת, קריסטי נואם, טענה שפרטי “נופף” באקדח — טענה שסותרת דו”ח ראשוני של רשות המכס והגנת הגבולות. הנשיא טראמפ עצמו אמר: “אי אפשר להיכנס עם נשק.” עבור בעלי נשק יהודיים רבים, הדברים נשמעו כמו נסיגה חדה מהרטוריקה המסורתית של הימין.

“אם ממשלה רפובליקנית מתחילה לרמוז שנשיאת נשק היא עילה למוות — אז התיקון השני הופך לסיסמה ריקה,” אומר J.N. “וזה מפחיד.”

ארגונים כמו האגודה הלאומית לרובאים וארגוני נשק יהודיים מיהרו לגנות את ההאשמות נגד פרטי ולהזהיר מפני יצירת תקדים מסוכן. “אם אפשר להרוג אדם רק משום שנשא אקדח כחוק,” אומר ג’ורדן לוין, פעיל זכויות נשק יהודי, “אז אף אחד לא באמת מוגן.”

עבור חלק מהיהודים, ההקשר ההיסטורי אינו ניתן להתעלמות. השוואות לגסטפו אולי מעוררות אי־נוחות, אך התחושה שמדינה יכולה להפעיל כוח קטלני נגד קבוצה מסוימת — בשם “ביטחון” — מהדהדת זיכרונות עמוקים. “אני לא אומר שהם נאצים,” מדגיש J.N., “אבל כיהודי, זה מצמרר.”

ובכל זאת, תהליך ההתעוררות נמשך. בתי כנסת שבעבר הסתמכו אך ורק על המשטרה מגייסים היום מתנדבים חמושים מקרב הקהילה. ארגוני הגנה יהודיים מתרחבים. קבוצות ירי שספרו עשרות בודדות מונות כעת מאות. עבור רבים, זו אינה אידאולוגיה — אלא הישרדות.

האירוניה ברורה: דווקא אימוץ הנשק, כסמל לעצמאות ולהגנה עצמית, חושף את יהודי אמריקה לעימות חדש — לא רק עם שונאי יהודים, אלא גם עם גבולות הכוח של המדינה. בין זיכרון השואה, אוקטובר 2023, והירי במיניאפוליס, מתחדדת אמת לא נוחה: התיקון השני עשוי להיות מגן — אך הוא גם מבחן. מבחן לדמוקרטיה האמריקאית, ולשאלה האם הזכויות שהיא מבטיחה אכן חלות על כולם.