בסצינת הפתיחה של "בוקר יפה אחד", סנדרה (ליה סיידו) אישה בשנות השלושים לחייה, מחכה מחוץ לדירתו של אביה (גרגורי פסקל) שזה יפתח לה את הדלת. האב צועק מבפנים שהוא לא מוצא את המפתחות, וכאשר בתו אומרת לו שהם בדלת, הוא עונה לה שהוא לא מוצא את הדלת. אביה של סנדרה, פרופסור לפילוסופיה בעברו, מתמודד עם הדרדרות היכולות המנטליות שלו עקב מחלה נדירה הדומה לאלצהיימר. הוא הולך לאיבוד בתוך ביתו, שוכח דברים, ולא מצליח לראות את אשר נמצא מול עיניו.למרות הנושא הקודר, סרטה החדש של מיה הנסן־לאב ("האי של ברגמן") מצולם בצבעים פסטליים ירוקים וכחולים נעימים לעין ומרגיעים. יש בסרט פשטות ורכות, ובעיקר סוג של אופטימיות עדינה שמאזנת את ההתמודדויות המאתגרות. למעשה "בוקר יפה אחד" הוא סרט מהנה מאוד. הוא עוסק באנשים אבודים, שמתמודדים עם אובדן ושינוי בחיים, אך מוצאים את הדרך לגדול בתוכו. ברמה המטפורית סצינת הפתיחה מבססת כמה מהנושאים המרכזיים של הסרט, האופן שאפשר ללכת לאיבוד ולהתבלבל בתוך החיים של עצמנו, בתוך הבית שלנו, במובן הפיוטי של המשפט.
אחד הדברים היפים ב"בוקר יפה אחד" הוא האופן שבו מיה הנסן־לאב מתמקדת בפעולות יומיומיות ואגביות, אבל מוצאת בהן רבדים של עומק ומשמעות. זהו סרט על האופן שבו דברים פשוטים טומנים בתוכם משמעויות ורגש. למשל, סנדרה אוספת את בתה בת ה–8 מבית הספר ושואלת מה היא למדה היום והבת מספרת שלימדו אותם מה לעשות אם טרוריסט תוקף בבית הספר, כמו למשל שצריך להשתטח על הרצפה. הן מנהלות את השיחה בחיוך כאילו זה משעשע, והמתח הזה בין השעשוע היומיומי לבין מה שנאמר ומתרחש מתחת לפני השטח הוא מה שמקנה את הרבדים לדרמה.
בנוסף, הנסן־לאב יוצרת הדהוד מתמיד בין התמונה לדיאלוגים. כשסנדרה נכנסת לדירה של אביה אנו רואים ברקע ספרייה ענקית מלאת ספרים. זוהי כמובן דירה טיפוסית של פרופסור לפילוסופיה, אך הנסן–לאב יודעת להשתמש בפרטי הרקע כבסיס לסיפור. מה שמתחיל ברקע, מקבל אחר כך משמעות נרטיבית ורגשית. כך, כאשר האב יעבור לדיור מוגן, יהיה צריך לרוקן את הספרייה והגיבורה תצהיר שהספרים נותנים ביטוי לאישיותו של אביה. "אבל הוא לא כתב אותם", תגיד לה דמות אחרת, והיא תענה "אבל הוא בחר בהם".
כל השחקנים וליה סיידו בראשם מבצעים את תפקידם בדיוק רב ובאיזון צרפתי מושלם בין קלילות יומיומית ודרמטיות. ונראה שהנסן־לאב הגרמנייה, עושה את הסרט הצרפתי הזה מתוך היקסמות מהתכונה הזאת וחוקרת אותה לכל אורך הסרט. כתוצאה, סצינות פשוטות שלכאורה לא קורה בהן הרבה נהפכות למאוד עוצמתיות מבחינה רגשית וההנאה מהסרט מושתתת על כך שאנחנו מגיעים לתובנות העמוקות יחד עם הדמויות, וזה מאפשר לנו להרהר, להגיב ולהתרגש יחד איתן. ההדהודים בין הדימויים לדיאלוג מייצרים כך מערכת יחסים בין מה שנאמר לבין מה שנראה. הדיאלוג מפתח רעיון שהופיע בצורה חזותית ודימוי ויזואלי מגיב ומשלים רעיון שהועלה בדיאלוג. הנסן־לאב מספרת לנו סיפור, אך בעיקר מאפשרת לנו גם לגלות אותו בעצמנו.
מדובר על סרט על זיקנה, התמודדות עם הזמן החולף ועם מה שאפשרי או לא אפשרי כבר לעשות בחיים. כל דמות מתמודדת עם הנושא הזה בצורה אחרת. למשל, אמה של הגיבורה ממשיכה לעסוק באקטיביזם פוליטי חתרני עם קבוצה של צעירים ומתנגשת עם המשטרה למרות גילה המבוגר. סנדרה בעצמה מוקפת בתחילת הסרט באנשים זקנים ומבוגרים ממנה בהרבה. היא מבקרת את אביה, פוגשת את סבתה בת ה–98 ונראה שהיא נהנית להקשיב לסיפורים של כולם. ליה סיידו מצליחה לגלם דמות שמבטאת הרבה חום ואמפתיה לאנשים סביבה, בעיקר למבוגרים ממנה. היא עובדת כמתרגמת בטקס יום זיכרון לגיבורי מלחמת העולם השנייה וגם שם היא קשובה לסיפורי האנשים שמדברים על גבורות ומעשי העבר הרחוק.
בהמשך, הגיבורה הולכת בפארק עם הבת שלה ומישהו קורא לה "גברת" — וזו אמנם סתם סיטואציה יומיומית שקורית לכל אחד, אבל בהקשר הסיפורי זה מקבל משמעות ביחס לעיסוק בחוויית ההזדקנות שעוטפת את הסרט. בגלל המצב של אביה, סנדרה מפחדת בעצמה מהזדקנות והדרדרות מנטלית. היא אלמנה שמתקשה להמשיך בחייה, והסרט מציב אותה בפני ההזדמנות לשינוי ולאהבה חדשה. ככל שהסרט מתקדם היא תצטרך לעבור מהעיסוק שלה בזיקנה ובעבר, לעיסוק באפשרויות החדשות שהחיים מציעים לה.
"בוקר יפה אחד" מספר את סיפורה של מישהי שחיה בעבר, אך לומדת להביט מחדש אל העתיד. והדבר הזה קשור לכל תחומי החיים — חברות, אהבה, הורות, מקצוע וקשרים משפחתיים. באחת הסצינות היפות והחידתיות בסרט, המשפחה חוגגת את חג המולד. המבוגרים סוגרים את הילדים מחוץ לסלון כדי שלא יראו מה מתרחש בו, ומעמידים פנים בצעקות שסנטה קלאוס מגיע עם מתנות עבור כולם. באותו הרגע הסיטואציה מאפשרת להורים להשתטות, לחזור בעצמם להיות ילדים לרגע. וברגעים האלה טמון היופי של הסרט — הרגעים שבהם הדמויות מצליחות להתמלא מחדש באהבה, בשובבות ובתשוקה, שקיימות לא בהכרח במצבים יוצאי דופן, אלא כחלק מהיומיום. החיבור ליסוד הילדי מאפשר למבוגרים להמשיך להתחבר ליסוד החיים ולעשות את המעבר מהגעגוע אל עבר שהולך ונעלם, אל עתיד שעוד צריך ליצור יחד.
