בגיל 90 הוא עשה את הבלתי ייאמן: חזר למרתון אחרי 43 שנה - עם בנו ונכדו הישראלים

ניו יורק - כשהגיע מרטי גרנוף לקו הסיום בסנטרל פארק ביום ראשון, 1 בנובמבר, הוא כבר התקשה להסתיר את הכאב. גבו התכווץ, גופו היה מותש ומאחוריו היו יותר מ-42 קילומטרים של מאמץ. אבל לצדו צעדו שני אנשים שהפכו את הרגע הזה להרבה יותר מעוד הישג ספורטיבי: בנו מייקל, שהגיע במיוחד מישראל, ונכדו אבי, שרק לאחרונה סיים את שירותו בחיל האוויר הישראלי. שלושה דורות של משפחה אחת חצו יחד את קו הסיום של מרתון ניו יורק, והשלימו מסע שהחל עשרות שנים קודם לכן.

גרנוף, בן 90, סיים את המרוץ בזמן של שמונה שעות ו-26 דקות. הוא לא ניצח בתחרות ולא התקרב לשיא מהירות, אבל היה אחד המשתתפים המבוגרים ביותר מבין עשרות אלפי הרצים. חשוב מכך, הוא עשה זאת 43 שנים לאחר שהשתתף בפעם האחרונה במרתון ניו יורק, כאשר היה בן 47.

עבור גרנוף הייתה זו השתתפותו השישית במרתון. חמש הפעמים הקודמות התרחשו בשנות השבעים והשמונים. מאז חלפו עשרות שנים, העולם השתנה, משפחתו גדלה, ובנו ונכדיו בנו לעצמם חיים בישראל. האפשרות ששלושתם ירוצו יחד במרתון נראתה במשך שנים כמעט בלתי אפשרית.

מייקל גרנוף, בן 57, הוא יזם ומשקיע אמריקאי-ישראלי, מייסד ושותף מנהל בקרן ההשקעות מניב מוביליטי, המתמחה בטכנולוגיות תחבורה. הוא עבר לישראל בשנת 2013 עם אשתו וארבעת ילדיהם, והמשפחה מתגוררת ברעננה. בצעירותו היה רץ מרתונים נלהב, והשלים לא פחות מ-18 מרתונים בניו יורק במהלך שנות התשעים והאלפיים.

אבל גם הוא כבר לא חשב שיזכה לרוץ שוב לצד אביו. לאחר חציית קו הסיום התקשה מייקל לעצור את ההתרגשות. הוא סיפר כי כבר לפני 30 שנה ויתר על החלום להשתתף במרתון משותף עם אביו, וכי העובדה שעשו זאת יחד עם הדור השלישי במשפחה נראית לו בלתי נתפסת.

הנכד אבי, בן 22, שהשתחרר לאחרונה מחיל האוויר הישראלי, הוא המצטרף החדש למסורת המשפחתית. בניגוד לאביו ולסבו, הוא החל לעסוק בריצה רק לאחרונה. עבורו הייתה זו הזדמנות להשתתף באירוע משפחתי שלא רבים זוכים לחוות, ובוודאי לא לצד סבא בן 90.

מייקל, מרטי ואבי גרנוף. למרות הקושי, מרטי המשיך להתקדם. בני משפחתו והמאמן ליוו אותו, והקהל שלאורך המסלול העניק לו עידוד נוסף. המאמן פורצ'ן הצטרף אליו באזור רחוב 110 והשדרה החמישית, וסיפר כי משם ועד קו הסיום המשיכו ללא עצירה.

הסיפור של משפחת גרנוף התחיל הרבה לפני המרוץ האחרון. מרטי החל לרוץ בעקבות מותו של אביו ממחלת לב. מה שהתחיל כדרך לשפר את בריאותו הפך בהדרגה לאורח חיים ולמסורת שעברה מדור לדור. מייקל נדבק באהבת הריצה ובשלב מסוים אף הציב לעצמו יעד להשלים 10,000 מייל במהלך שנות התשעים. גם בתו של מייקל השתתפה בעבר במרתון תל אביב.

אלא שבשלב מסוים הפסיק מרטי להשתתף בתחרויות. דרישות העבודה והחיים הובילו אותו להתרחק מריצות המרתון, וככל שהשנים חלפו, הסיכוי לחזור למסלול נראה קטן יותר. כשהגיע לגיל 80 שקל להשתתף שוב במרוץ, אך בעיות בריאות מנעו ממנו להגשים את התוכנית.

המפנה הגיע דווקא במהלך הליכה בפלורידה. מרטי יצא להליכה ארוכה והופתע לגלות עד כמה טוב הוא מרגיש לאחריה. הוא החל בהדרגה להאריך את המרחקים ולבחון את יכולותיו. הרעיון לחזור למרתון בגיל 90, שנראה בתחילה מופרך אפילו בעיניו, הפך למטרה מעשית.

במשך 14 חודשים עבר תוכנית אימונים יוצאת דופן בהדרכת המאמן שון פורצ'ן. לפי הנתונים שהציג לפני המרוץ, הוא צבר בתקופה הזאת יותר מ-4,000 קילומטרים של הליכה ואימונים. החל מנובמבר 2025 הקפיד ללכת לפחות שבעה מייל מדי יום, כלומר יותר מ-11 קילומטרים, שבעה ימים בשבוע.

בהמשך העלה את המרחקים עד שהצליח להשלים באחד האימונים כ-37 קילומטרים ביום אחד. המאמן שלו סיפר כי מעולם לא אימן אדם בשנות התשעים לחייו, וכי האתגר הגדול ביותר לא היה לגרום למרטי להתאמץ, אלא דווקא לשכנע אותו לנוח.

כאשר הודיע מרטי לבנו בישראל שהוא מתכוון לחזור למרתון ניו יורק, מייקל לא היסס. הוא החל מיד להתאים את שגרת האימונים שלו למטרה החדשה. במקום להתמקד בריצה מהירה, החל לתרגל הליכות ארוכות בקצב שיאפשר לו ללוות את אביו במשך שעות.

פעם בשבוע היה יוצא ממשרדו בתל אביב בדרכו הביתה לרעננה ברגל. לפעמים אפילו היה נוסע תחילה ברכבת הקלה לכיוון דרום, כדי להאריך את הדרך ולצבור עוד קילומטרים. זה היה שינוי משמעותי עבור אדם שהתרגל לרוץ במשך שנים, אבל מבחינתו המטרה כבר לא הייתה לקבוע תוצאה אישית. הפעם הוא רצה להיות שם בשביל אביו.

ביום המרוץ יצאו שלושתם למסלול המסורתי של מרתון ניו יורק, המתחיל בסטטן איילנד, עובר בברוקלין, בקווינס, במנהטן ובברונקס, ומסתיים בסנטרל פארק. לאורך הדרך עודדו אותם אלפי צופים, ובהם תושבים בשכונות היהודיות של ברוקלין. עבור מייקל, שהשתתף בעבר פעמים רבות במרוץ, זו הייתה גם חזרה למקומות שזכר מצעירותו.

אחד הרגעים המיוחדים במסלול הוא המעבר מגשר קווינסבורו לשדרה הראשונה במנהטן. אחרי קטע שקט יחסית על הגשר, הרצים פוגשים בבת אחת המוני צופים המעודדים אותם משני צדי הרחוב. מייקל סיפר לפני המרוץ שזהו אחד הזיכרונות החזקים ביותר שלו מהמרתונים הקודמים.

אלא שהפעם לא הכול התנהל לפי התוכנית. אחרי כ-24 קילומטרים החלו כאבים בגבו של מרטי. בהמשך, בסביבות המייל ה-18, הוא סבל מעוויתות חזקות שלא הכיר בעבר. לרגעים נראה היה שהמסע המשפחתי עלול להסתיים לפני קו הסיום.

למרות הקושי, מרטי המשיך להתקדם. בני משפחתו והמאמן ליוו אותו, והקהל שלאורך המסלול העניק לו עידוד נוסף. המאמן פורצ'ן הצטרף אליו באזור רחוב 110 והשדרה החמישית, וסיפר כי משם ועד קו הסיום המשיכו ללא עצירה.

כאשר הגיעו לבסוף לסנטרל פארק, המתינה למרטי המדליה שהפכה את כל החודשים הארוכים של האימונים לרגע אחד. את המדליה העניק לו מנכ"ל ארגון רצי הכביש של ניו יורק, רוב סימלקייר.

מרטי הודה לאחר המרוץ כי היה רוצה שהסיום ייראה טוב יותר מבחינה גופנית, אבל לא הסתיר את שמחתו. הנכד אבי תיאר את סבו כמקור השראה, ומייקל סיפר שהכוח שגילה אביו כשהמשיך למרות הכאבים המחיש מדוע הוא מעריץ אותו כל כך.

גם חוש ההומור של מרטי לא נעלם לאורך הדרך. על חולצתו נכתב באנגלית: "אם אתם מצליחים לקרוא את זה, אתם מפסידים לגבר בן 90". המשפט הפך לאחד מסימני ההיכר של הרץ המבוגר, שהצליח לשלב הישג ספורטיבי נדיר עם חיוך על חשבון עצמו.

כאשר נשאל אם יחזור להשתתף במרתון גם בשנה הבאה, מרטי השיב בצחוק ולא סיפק התחייבות. במקום זאת, ביקש להעביר מסר לאנשים בני גילו: הוא מאחל לכל בן 90 לחוות חוויה מיוחדת כל כך.

בסופו של יום, מרתון ניו יורק של משפחת גרנוף לא היה סיפור על מהירות או על שבירת שיאים. הוא היה סיפור על בן שחזר לרוץ לצד אביו אחרי עשרות שנים, על נכד ישראלי שהצטרף למסורת המשפחתית, ועל אדם בן 90 שהחליט שהגיל אינו סיבה לוותר על חלום ישן.

אחרי שמונה שעות ו-26 דקות, שלושה דורות הגיעו יחד לקו הסיום. ואולי זה היה ההישג הגדול ביותר של מרטי גרנוף: לא רק לחזור למרתון אחרי 43 שנה, אלא להוכיח שלפעמים המסע הארוך ביותר הוא דווקא הדרך בחזרה אל רגע משפחתי שחשבת שכבר לא יגיע.