לוס אנג'לס: הישראלי שהפך לסמל המאבק בקמפוסים - המגזין הזמין ראיון - ואז גנז אותו כרעיל

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

ואז, אחרי שקראו את התוצאה, החליטו ב־Los Angeles Review of Books שהבעיה אינה רק במה שנכתב. הבעיה היא האיש שהתראיין.

שי דוידאי, הישראלי שהפך לאחת הדמויות המזוהות ביותר בארצות הברית עם המאבק באנטישמיות ובמחאות האנטי־ישראליות באוניברסיטאות, הוגדר על ידי עורך בכיר במגזין כ"דמות רעילה". הראיון שהמגזין עצמו הזמין - נגנז.

לפי המיילים שפורסמו, העורך כתב כי דוידאי הוא "דמות רעילה" וכי הוא "מעמיד פנים שהוא רוצה שיח מכבד". הוא הוסיף כי מדובר באדם שנוי במחלוקת שעמדותיו מחייבות בדיקה אגרסיבית ומעמיקה יותר מכפי שמאפשר פורמט של ראיון רגיל.

הפרשה נחשפה ביום שישי ב"ניו יורק פוסט", שדיווח כי בידיו תכתובות המייל בין העורכת העצמאית מליסה אוצ'יאמה לבין רוב לת'ם, עורך בכיר ב־Los Angeles Review of Books. לפי הדיווח, אוצ'יאמה נשכרה לראיין את דוידאי לקראת פרסום ספרו החדש, "American Intellectual Antisemitism: The Anti-Jewish Movement Tearing Through Our Universities", שאמור לצאת ב־6 באוקטובר.

היא עשתה בדיוק את מה שהתבקשה לעשות.

אוצ'יאמה ראיינה את דוידאי והגישה למגזין כתבה באורך של כ־2,000 מילים. אלא שלאחר שלת'ם קרא אותה, הגיעה תפנית חדה. לפי המיילים שפורסמו, העורך כתב כי דוידאי הוא "דמות רעילה" וכי הוא "מעמיד פנים שהוא רוצה שיח מכבד". הוא הוסיף כי מדובר באדם שנוי במחלוקת שעמדותיו מחייבות בדיקה אגרסיבית ומעמיקה יותר מכפי שמאפשר פורמט של ראיון רגיל.

לת'ם אף הודה, לפי הדיווח, כי מלכתחילה לא היה צריך לתת אור ירוק לכתבה.

וזה בדיוק הפרט שהופך את הסיפור להרבה יותר מעוד מחלוקת בין עורך לכותבת.

המגזין לא קיבל הצעה לא רצויה לראיין את דוידאי ודחה אותה. הוא גם לא פסל את הרעיון בשלב התכנון. המערכת אישרה את המשימה, העיתונאית ביצעה אותה ורק לאחר שהראיון כבר היה כתוב החליטה שהאיש שנבחר מראש להתראיין בעייתי מדי עבור הפורמט.

אוצ'יאמה אפילו ניסתה להציל את הכתבה.

לפי ה"פוסט", היא הציעה לערוך מחדש את הראיון בהתאם להערות המערכת. גם ההצעה הזאת נדחתה. לת'ם כתב לה כי הסיכוי הטוב ביותר שלה הוא למצוא "במה אוהדת" יותר שתסכים לפרסם את החומר. המגזין הציע לה דמי ביטול של 100 דולר - והיא סירבה לקבל אותם.

אוצ'יאמה עצמה אמרה כי היא גאה בראיון שהכינה ותיארה אותו כמאוזן. היא הדגישה כי ידעה היטב עבור מי היא כותבת וכי הראיון לא נכתב עבור כלי תקשורת יהודי. כלומר, לדבריה, היא לא ניסתה להכין לדוידאי במה נוחה או אוהדת, אלא ראיון שיוכל לעמוד מול קהל שעשוי להיות ספקן כלפיו.

מבחינתו של דוידאי, קשה היה להמציא פרסום מוצלח יותר לטיעון המרכזי של הספר החדש שלו.

"אירונית, חלק מהספר עוסק בדיוק בעיוותים ובמחיקות האלה בתקשורת", אמר ל"ניו יורק פוסט". הוא טען כי הדבר המדהים ביותר מבחינתו הוא שהדברים שבדרך כלל אינם נאמרים בפומבי נאמרו הפעם במפורש בתכתובות.

דוידאי תיאר את הפרשה כ"דאבל סטנדרט". מבחינתו, הבעיה לא הייתה שהמראיינת שאלה שאלות לא נכונות - אלא שהמערכת הגיעה למסקנה שהיא ראיינה את האדם הלא נכון.

הטענה הזאת מקבלת מבחינתו משמעות נוספת בגלל הדרך הארוכה שעבר הספר עצמו עד שמצא מוציא לאור.

לדברי דוידאי, 36 מתוך 38 הוצאות ספרים שאליהן פנה דחו את כתב היד. לבסוף הוא מצא בית ב־Wicked Son, חותם של Post Hill Press, המופץ באמצעות Simon & Schuster. הספר צפוי להגיע לחנויות ב־6 באוקטובר.

הספר עוסק במה שדוידאי מכנה "אנטישמיות אינטלקטואלית אמריקאית" ובהשפעתן של אידיאולוגיות רדיקליות על האוניברסיטאות בארצות הברית. המו"ל מציג אותו כביקורת חריפה על האופן שבו פוליטיקה רדיקלית, אינדוקטרינציה אידיאולוגית ואדישות מוסדית שינו את הקמפוסים האמריקאיים. זהו תיאורו של המו"ל וטיעונו של דוידאי - טיעון שמעורר בעצמו מחלוקת חריפה בעולם האקדמי.

אבל קשה לנתק את הפרשה הנוכחית מהסיבה שבגללה שמו של דוידאי מוכר מלכתחילה.

דוידאי, יליד ישראל וחוקר התנהגות ארגונית, הפך לדמות ציבורית בארצות הברית בעקבות מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 והמחאות האנטי־ישראליות שהתפשטו לאחר מכן בקמפוסים. בColumbia University הוא התייצב בפומבי נגד מה שתיאר כאנטישמיות והפחדה של סטודנטים יהודים וישראלים. הסרטונים, העימותים וההתבטאויות שלו הפכו אותו בתוך זמן קצר מדמות אקדמית מוכרת בעיקר בתחום המחקר שלו לאחד הקולות המזוהים ביותר עם המאבק הפרו־ישראלי בקמפוסים.

הפרופיל הציבורי הזה גם הפך אותו לדמות מקטבת מאוד.

תומכיו רואים בו אקדמאי שהיה מוכן לשלם מחיר מקצועי כדי להתייצב לצד סטודנטים יהודים בתקופה קשה. מבקריו האשימו אותו בהתנהלות מתעמתת ובכך שחלק מהפעילות שלו חרגה מהגבולות המקובלים ביחסים בין מרצים לסטודנטים. קולומביה הגבילה בעבר את גישתו לקמפוס ופתחה נגדו בהליך פנימי; לפי ה"ניו יורק פוסט", ההאשמות נגדו נסגרו בהמשך והוא עזב את האוניברסיטה בשנה שעברה. כיום הוא עמית מחקר במכון לחקר אנטישמיות ומדיניות גלובלית.

דווקא משום שמדובר באדם שנוי במחלוקת, החלטת המגזין צפויה לעורר ויכוח.

מערכת עיתונאית אינה חייבת לפרסם כל כתבה שהזמינה, ועורכים גונזים כתבות מסיבות שונות - איכות, איזון, עובדות, שיקולים משפטיים או שינוי בתוכנית המערכת. עצם גניזתה של כתבה אינה כשלעצמה הוכחה לצנזורה או לאפליה.

אבל במקרה הזה, לפחות לפי תכתובות המייל שעליהן מבוסס הדיווח, הנימוק שניתן לכותבת קשור במפורש לזהותו הציבורית של המרואיין ולאופן שבו העורך העריך את עמדותיו ואת סגנונו. לת'ם כתב כי לא ניתן היה, לדעתו, לקיים עם דוידאי "שיחה שקטה", וכי אילו המראיינת הייתה מאתגרת אותו באופן תקיף יותר, הוא ציפה שהמפגש היה הופך במהירות למכוער.

נכון לפרסום הדיווח, Los Angeles Review of Books ולת'ם לא מסרו ל"ניו יורק פוסט" תגובה שמציגה את גרסתם המלאה לפרשה. לכן מרבית הפרטים הפומביים בשלב זה נשענים על הדיווח של ה"פוסט", על המיילים שלדבריו הגיעו לידיו ועל תגובותיהם של דוידאי ואוצ'יאמה.

וזו הסתייגות חשובה.

אבל היא אינה מוחקת את האירוניה שקשה לפספס.

שי דוידאי כתב ספר שבו הוא טוען כי קולות יהודיים ופרו־ישראליים נתקלים בסטנדרט כפול בעולם האקדמי והאינטלקטואלי האמריקאי. מגזין ספרותי מלוס אנג'לס החליט לראיין אותו על הספר. הוא שלח עיתונאית. היא קיימה את הראיון. היא כתבה 2,000 מילים. היא אפילו הציעה לשכתב אותן.

ואז המגזין החליט לא לפרסם.

הסיבה שנמסרה לה, לפי המיילים: האיש שאותו הם עצמם ביקשו ממנה לראיין היה "רעיל" מדי.