הנאצים לקחו, המוזיאונים מחזיקים: הקרב על יצירות השואה מגיע ללוס אנג'לס

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

שתי תביעות חדשות שהוגשו השבוע בקליפורניה מבקשות להשיב יצירות שנלקחו מיהודים בתקופת השואה וכיום מוחזקות בידי מוזיאונים מוכרים. אחת מהן נוגעת ישירות למוסד מוכר בדרום קליפורניה: מוזיאון נורטון סיימון בפסדינה, המחזיק בצמד ציורי הרנסנס “אדם וחוה” של האמן הגרמני לוקאס קראנאך האב. התביעה השנייה הוגשה נגד מוזיאון אושוויץ־בירקנאו בפולין בדרישה להשיב שבעה ציורי מים שציירה אסירה יהודייה במחנה — לאחר שיוזף מנגלה אילץ אותה לצייר אסירים רומים ששימשו אותו במחקריו הגזעניים.

שני המקרים כבר התנהלו במשך שנים ונראה היה כי הסתיימו ללא הצלחה עבור המשפחות. אלא שכעת נפתח עבורן חלון משפטי חדש, בעקבות שינוי בחוק בקליפורניה וחוק פדרלי חדש שנועד להקל על יורשי קורבנות הנאצים להחזיר רכוש ואמנות שנגזלו בתקופת הרדיפות.

התיק המקומי והבולט ביותר עבור תושבי לוס אנג'לס הוא הקרב נגד מוזיאון נורטון סיימון בפסדינה. הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס ויו"ר הדירקטוריון שלה, דניאל גריצמן, הגישו תביעה בדרישה להעביר לידיהם את הדיפטיכון “אדם וחוה” — שני ציורי שמן מהמאה ה־16 שנחשבים ליצירות חשובות של לוקאס קראנאך האב.

הפדרציה היהודית של לוס אנג'לס ויו"ר הדירקטוריון שלה, דניאל גריצמן, הגישו תביעה בדרישה להעביר לידיהם את הדיפטיכון “אדם וחוה” — שני ציורי שמן מהמאה ה־16 שנחשבים ליצירות חשובות של לוקאס קראנאך האב.

היצירות היו חלק מאוסף האמנות העצום של ז'אק גודסטיקר, סוחר אמנות יהודי הולנדי שהיה אחד מהשמות הבולטים בעולם האמנות האירופי לפני מלחמת העולם השנייה. כאשר גרמניה הנאצית פלשה להולנד ב־1940, גודסטיקר נמלט עם משפחתו אך מת במהלך הבריחה לאחר שנפל בספינה. מאות יצירות מאוסף האמנות שלו הועברו לאחר מכן, תחת כפייה, לידי בכירים נאצים.

אחד מהם היה הרמן גרינג — מפקד הלופטוואפה, ממקורביו המרכזיים של אדולף היטלר ואחד האנשים החזקים ביותר במשטר הנאצי. “אדם וחוה” היו בין מאות יצירות מאוספו של גודסטיקר שהגיעו לידיו. לאחר המלחמה אותרו חלק מהיצירות בידי בעלות הברית והוחזרו להולנד, אך שני הציורים עברו מסלול מורכב וב־1971 הגיעו למוזיאון נורטון סיימון בפסדינה, שם הם נמצאים עד היום.

מאריי פון סאהר, היורשת שנותרה בחיים של גודסטיקר, מנהלת במשך שנים מאבק להשבת יצירות האוסף המשפחתי. בעבר הצליחה להביא להחזרת כ־200 יצירות שהיו בידי ממשלת הולנד, אך המאבק על הציורים שבפסדינה נכשל שוב ושוב בבתי המשפט.

בתביעה החדשה העבירה פון סאהר את זכויות התביעה על הציורים לפדרציה היהודית של לוס אנג'לס ולגריצמן. הפדרציה הודיעה כי אם הציורים יושבו ויימכרו, רוב ההכנסות ישמשו לסיוע לניצולי שואה באזור לוס אנג'לס החיים בעוני.

זו נקודה שהופכת את המאבק ממשפט היסטורי למאבק מקומי מאוד: יצירות שנלקחו ממשפחה יהודית באירופה לפני יותר משמונה עשורים עשויות, אם התביעה תצליח, לממן טיפול וסיוע לניצולי שואה החיים כיום בדרום קליפורניה.

מוזיאון נורטון סיימון, מצדו, דוחה את הטענה כי הוא מחזיק ביצירות שלא כדין. המוזיאון מסר כי שורה של בתי משפט כבר קבעו בעבר שלקרן נורטון סיימון יש בעלות חוקית על הציורים וכי היא תמשיך להציג אותם לציבור. המוסד גם ציין כי הוא בוחן את כתב התביעה החדש.

התביעה השנייה מספרת סיפור שונה לחלוטין — ואולי קשה אף יותר.

דינה גוטליבובה בביט הייתה אמנית יהודייה צעירה כאשר נשלחה לאושוויץ. במחנה הבחין בכישרונה יוזף מנגלה, הרופא הנאצי שביצע ניסויים רפואיים אכזריים באסירים ונודע בכינוי “מלאך המוות”. מנגלה הורה לבביט לצייר דיוקנאות של אסירים בני רומה ששימשו אותו במחקריו הפסאודו־מדעיים על גזע.

לפי תביעת בנותיה, בביט הסכימה לצייר את שבעת ציורי המים לאחר שנאמר לה שחייה וחיי אמה עשויים להיות תלויים בכך. האנשים שהיא ציירה נרצחו לאחר מכן, אך הדיוקנאות שרדו ונשמרו במוזיאון אושוויץ־בירקנאו.

בביט עצמה שרדה את המלחמה, היגרה לארצות הברית והגיעה לקליפורניה. במשך קרוב ל־20 שנה עבדה כאמנית אנימציה באולפנים ובהם MGM ו־Warner Bros., והשתתפה בעבודה על דמויות מפורסמות כמו טוויטי, דאפי דאק, וייל אי. קויוטי וספידי גונזלס. היא מתה ב־2009 מבלי שהצליחה להשיב לידיה את הציורים.

כעת בנותיה, מישל בביט קיין וקארין ונדי בביט, מנסות שוב. הן טוענות כי היצירות הן רכושה של אמם — יצירות שיצרה בכפייה כדי להציל את חייה ואת חיי אמה — ולכן אין למוזיאון זכות להחזיק בהן.

מוזיאון אושוויץ מחזיק בעמדה הפוכה. נציג המוזיאון מסר כי הדיוקנאות מהווים תיעוד נדיר וחשוב של פשעיו של מנגלה ושל גורלם של אסירי הרומה באושוויץ, ולכן עליהם להישאר במקום כחלק מהתיעוד ההיסטורי של המחנה.

בכך נוצר אחד הוויכוחים המוסריים המורכבים ביותר בעולם השבת אמנות השואה: האם יצירות שנוצרו תחת כפייה במחנה ריכוז הן רכושו של האמן ושל משפחתו, או שהן מסמכים היסטוריים השייכים לאתר ההנצחה שבו התרחשו הפשעים?

העיתוי של שתי התביעות אינו מקרי. ב־2024 שינתה קליפורניה את החוק כדי לחזק תביעות להשבת רכוש תרבותי שנלקח כתוצאה מרדיפה פוליטית, ובאפריל השנה חתם הנשיא דונלד טראמפ על “חוק השבת האמנות שנגזלה בשואה 2025”, המרחיב ומאריך את החוק הפדרלי המקורי מ־2016. החוק החדש מסיר חלק מההגנות הטכניות המבוססות על חלוף הזמן ומאפשר לבתי המשפט לדון בתביעות לגופן גם עשרות שנים לאחר שהיצירות נעלמו.

לפי ספריית הקונגרס, החוק שומר על מסגרת של שש שנים מרגע שבו התובע מגלה את זהות היצירה, את מיקומה ואת זכותו האפשרית בה, אך מבטל את מועד הפקיעה הכללי שהיה אמור לסגור תביעות חדשות בסוף 2026 ומגביל את האפשרות לדחות תביעות רק משום שחלפו שנים רבות.

התומכים בחוק טוענים כי במשך עשרות שנים הצליחו מוזיאונים ואספנים להתגונן מפני תביעות של יורשים באמצעות טענות פרוצדורליות — גם במקרים שבהם מקורן של היצירות בתקופת הרדיפות הנאציות לא היה שנוי במחלוקת. חבר הקונגרס ג'רי נדלר, אחד מיוזמי החוק, אמר עם חתימתו כי יותר מ־100 אלף יצירות אמנות שנגנבו ממשפחות יהודיות בתקופת השואה עדיין לא הוחזרו.

עבור לוס אנג'לס, שתי התביעות הן הרבה יותר מעוד סכסוך בין יורשים למוזיאונים. אחת מהן מתנהלת נגד אחד ממוסדות התרבות המוכרים ביותר באזור, באמצעות הפדרציה היהודית המקומית, וכספים פוטנציאליים ממנה מיועדים לניצולי שואה החיים בעיר. השנייה קשורה לאישה ששרדה את אושוויץ והמשיכה לבנות את חייה ואת הקריירה שלה בקליפורניה.

הן גם מעלות מחדש שאלה שהעולם לא הצליח לפתור לחלוטין מאז 1945: כמה זמן צריך לעבור עד שרכוש שנגנב מפסיק להיות רכוש גנוב — ואם התשובה היא “לעולם לא”, מי צריך לשלם את המחיר כאשר היצירה נמצאת כיום בידי מוסד שלא היה מעורב בגניבה המקורית?

בתי המשפט בלוס אנג'לס יצטרכו כעת להתמודד בדיוק עם השאלה הזאת. יותר משמונה עשורים אחרי שהנאצים לקחו את היצירות מבעליהן היהודים, המאבק עליהן עדיין רחוק מסיום.