לוס אנג'לס: מאתיים מיטות מול משבר מתרחב - כפר הבתים הזעירים נפתח בסן פרננדו ואלי

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

כפר הבתים הזעירים "אולינדה", שנפתח ביום שני בסאן ואלי, כולל 120 יחידות דיור זמניות ומיועד לכ־200 בני אדם. המתחם, ברחוב סן פרננדו 8360, יופעל בידי ארגון "הופ דה מישן", אחד הארגונים הגדולים באזור המספקים שירותים לחסרי בית. ראש העיר קארן באס, חברת מועצת העיר אימלדה פדיה, נציגי הארגון ותושבים מקומיים השתתפו בטקס הפתיחה.

כל יחידה משתרעת על שטח של כ־6 מטרים רבועים בלבד. בפנים יש שתי מיטות, מיזוג וחימום, חלונות, שולחן ודלת שניתן לסגור — פרטים בסיסיים לכאורה, אבל עבור מי שחי ברחוב הם יכולים להיות ההבדל בין הישרדות לבין התחלה של יציאה מהמשבר.

הדיירים יקבלו גם ארוחות, מקלחות, שירותי כביסה, ליווי אישי, טיפול בבריאות הנפש, הכשרה מקצועית וסיוע במציאת דיור קבוע. קן קראפט, מייסד ומנכ״ל "הופ דה מישן", תיאר את היחידות כ"מרכזי שינוי קטנים" שבהם יכולים אנשים לקבל לראשונה מעט פרטיות, ביטחון ושגרה.

לדבריו, המטרה איננה רק להוריד אדם מהמדרכה ללילה, אלא ליצור עבורו נקודת התחלה חדשה. "אתר כזה באמת מחזיר כבוד לאדם", אמר. "כנראה שאין דבר משפיל יותר מהצורך לחיות ברחוב".

כל יחידה משתרעת על שטח של כ־6 מטרים רבועים בלבד. בפנים יש שתי מיטות, מיזוג וחימום, חלונות, שולחן ודלת שניתן לסגור — פרטים בסיסיים לכאורה, אבל עבור מי שחי ברחוב הם יכולים להיות ההבדל בין הישרדות לבין התחלה של יציאה מהמשבר.

פדיה, המייצגת את מחוז 6 הכולל את סאן ואלי, הדגישה כי המעבר מן הרחוב לדירה קבועה כמעט אף פעם אינו מתרחש ביום אחד. אנשים המגיעים למתחמים כאלה עשויים להזדקק למסמכים חסרים, טיפול נפשי, סיוע במציאת עבודה, הכשרה מקצועית או טיפול רפואי לפני שיוכלו להחזיק דירה בכוחות עצמם. בהתאם למצבם, דיירים עשויים להישאר בכפר כמה חודשים — ובמקרים מסוימים עד שנתיים.

אלא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה הגדולה של לוס אנג׳לס. מערכת הסיוע בנויה כמסלול: הרחוב, דיור ביניים, ואז דיור קבע. כשהשלב האחרון נתקע, כל מה שמאחוריו מתחיל להיסתם.

לפי ספירת חסרי הבית האחרונה, 45,194 בני אדם חווים כיום חוסר בית בעיר לוס אנג׳לס — עלייה של 3.4 אחוזים לעומת השנה הקודמת, לאחר שנתיים שבהן נרשמה ירידה. בקרב מי שחיים ללא כל קורת גג — ברחובות, באוהלים, בכלי רכב ובשטחים פתוחים — העלייה הייתה חדה הרבה יותר: 7.9 אחוזים.

במקביל, מספר האנשים שהצליחו לעבור מדיור זמני לדיור קבוע צנח בצורה דרמטית. רשות השירותים לחסרי בית של לוס אנג׳לס דיווחה כי מספר ההשמות לדיור קבע ירד בשנה האחרונה ב־36 אחוזים, מ־12,120 ל־7,770 בלבד.

הרשות מייחסת חלק ניכר מהירידה למחסור בסבסודי שכירות קצרי טווח, שהיו במשך שנים אחד הכלים המרכזיים שאפשרו לחסרי בית לצאת ממקלטים וממתקני מעבר ולשכור דירה בשוק הפרטי.

המשמעות עבור כפרים כמו אולינדה פשוטה ואכזרית: אם אנשים אינם מצליחים לצאת מן הדיור הזמני, המיטות אינן מתפנות. אם המיטות אינן מתפנות, פחות אנשים יכולים לעזוב את הרחוב.

המספרים כבר משקפים את צוואר הבקבוק הזה. המעבר מן הרחוב לדיור ביניים ירד בשנה שעברה ב־8 אחוזים. במקביל, מספר האנשים שעברו בכיוון ההפוך — מדיור ביניים בחזרה לרחוב — זינק ב־24 אחוזים.

כלומר, בזמן שהעיר פותחת עוד מיטות, חלק גדול יותר מהמערכת מתקשה לבצע את הדבר החשוב באמת: להפוך את המיטה הזמנית לדלת כניסה לדירה קבועה.

ראש העיר באס הציגה את אולינדה כחלק משינוי רחב יותר במדיניות העיר. לדבריה, לוס אנג׳לס מנסה לצמצם את ההסתמכות על בתי מלון במסגרת תוכנית "אינסייד סייף", שעלויותיה עוררו ביקורת, ולעבור יותר לפתרונות זמניים זולים וגמישים כמו בתים זעירים.

"מינוף בתים זעירים כדיור ביניים הוא חלק מרכזי באסטרטגיה שלנו לצמצם את עלות 'אינסייד סייף' ולהתרחק משיכון חסרי בית בבתי מלון, בעודנו פועלים להאיץ את בניית דיור הקבע ברחבי העיר", נמסר מטעמה.

לפי משרד ראש העיר, העיר פועלת להקים יותר מ־500 יחידות של בתים זעירים ברחבי לוס אנג׳לס. "הופ דה מישן" מסר כי מאז ינואר הצליח להעביר 785 בני אדם מתוכניותיו השונות לדיור קבוע.

קראפט מדגיש כי מבחינתו זהו הנתון החשוב באמת. לא כמה מיטות נפתחו, לא כמה אוהלים פונו ולא כמה אנשים נכנסו בשער המתחם — אלא כמה מהם הצליחו לצאת ממנו אל בית משלהם.

עבור תושבי עמק סן פרננדו, פתיחת הכפר מורגשת הרבה מעבר לגבולות סאן ואלי. חוסר הבית כבר מזמן אינו תופעה המרוכזת רק בדאון טאון לוס אנג׳לס. אוהלים, כלי רכב המשמשים למגורים ומאהלים מאולתרים נראים בשכונות רבות ברחבי העמק, סמוך לעסקים, לצירי תנועה ולאזורי מגורים.

לכן 200 מיטות חדשות הן בשורה ממשית. עבור 200 בני אדם הן עשויות להיות לילה ראשון מאחורי דלת, מקלחת ראשונה אחרי זמן רב, מקום לשמור בו מסמכים או הזדמנות להתחיל טיפול ועבודה.

אבל הן גם חושפות את גודל הבעיה. כפר חדש יכול להוציא עוד אנשים מהרחוב, אבל הוא אינו יכול לפתור לבדו את המחסור בדירות, את מחירי השכירות הגבוהים או את הקיצוץ בסיוע שמאפשר לאנשים לעשות את הצעד האחרון והקריטי.

וזו השאלה האמיתית שמרחפת מעל אולינדה כבר ביום פתיחתו: לא אם לוס אנג׳לס מסוגלת לבנות עוד 120 בתים זעירים — אלא האם היא מסוגלת למנוע מהם להפוך לחדר המתנה צפוף בדרך לדירה שאינה מגיעה.