הצינורות הוסרו: אנליס בת השנתיים מתה אחרי הקרב שטלטל את טקסס

יוסטון — יותר מחודשיים נאחזו ג'ונסטון וג'וי קמפ בתקווה שבתם בת השנתיים תתעורר. הם התייצבו מול הרופאים, פנו לבית המשפט, זכו לתמיכתם של פוליטיקאים וארגונים שמרניים וחיפשו ברחבי ארצות הברית בית חולים שיסכים לקבל אותה. השבוע הגיע המאבק שטלטל את טקסס לסופו הטרגי: אנליס קמפ נותקה ממכונת ההנשמה ומתה זמן קצר לאחר מכן.

"אנליס נמצאת עכשיו עם ישו", מסרו הוריה בהודעה שפרסמו. "אף שלבנו שבור, אנו בוטחים באהבתו המושלמת, בנאמנותו ובהבטחותיו". סבה של הפעוטה, סטיב קמפ, כתב כי צינור ההנשמה הוסר ביום שני וכי "כאשר ההליך בוצע, היא נפטרה במהירות רבה". טקס פרידה פומבי נקבע ליום רביעי בכנסייה הבפטיסטית הראשונה של יוסטון.

לאחר שהמכונות כובו והילדה שהייתה במרכז המאבק מתה, נותרה השאלה הקשה ללא תשובה פשוטה: האם החודשיים הנוספים היו חסד יקר מפז שהוענק למשפחה, או דחייה ממושכת של פרידה בלתי נמנעת? עבור הוריה של אנליס, לפחות, לא היה ספק. כל יום נוסף לצד בתם היה יום שעליו לא היו מוכנים לוותר. 

הטרגדיה החלה ב־25 במאי, יום הזיכרון האמריקני. משפחת קמפ ביקרה קרובי משפחה במחוז האריס, כאשר אנליס, שהסירה קודם לכן את חגורת ההצלה שלה, הגיעה לבריכת המלון ונמצאה בה מחוסרת הכרה. בני המשפחה משו אותה מהמים והחלו לבצע בה פעולות החייאה עד להגעת צוותי החירום. לדברי אביה, חלפה קרוב לשעה עד שלבה שב לפעום.

אנליס הובהלה לבית החולים לילדים של טקסס ביוסטון כשהיא במצב אנוש ותלויה לחלוטין במכונת הנשמה. כעבור ימים אחדים הודיעו הרופאים למשפחה כי מיצו את אפשרויות הטיפול הרפואיות שהיו בידיהם והמליצו לערוך לה בדיקות לקביעת מוות מוחי. הוריה התנגדו בתוקף. מבחינתם, כל עוד לבה של בתם ממשיך לפעום וגופה מגלה סימני חיים, אסור היה למערכת הרפואית לוותר עליה.

שלושה ימים בלבד לאחר אשפוזה פנו בני הזוג קמפ לבית המשפט וביקשו לעצור את הבדיקות. הם טענו כי יש להעניק לאנליס זמן נוסף להתאושש וכי הבדיקות עצמן מנוגדות לאמונתם הדתית. השופט נעתר לבקשתם והוציא צו זמני שמנע מבית החולים להתקדם בהליך ללא הסכמתם. בכך הפכה טרגדיה משפחתית פרטית למאבק משפטי וציבורי בשאלה מי רשאי לקבוע מתי אפסה התקווה — הרופאים, החוק או ההורים.

החוק בטקסס מגדיר מוות מוחי כהפסקה בלתי הפיכה של כל תפקודי המוח. אדם שנקבע כי הוא מת מוות מוחי נחשב מת מבחינה חוקית, גם אם מכונות ממשיכות להזרים חמצן לגופו ולשמר את פעימות לבו. בתי חולים נוהגים ליידע את בני המשפחה לפני ביצוע הבדיקות, אך אינם נדרשים בדרך כלל לקבל את הסכמתם. לאחר קביעה רשמית של מוות מוחי, רשאי בית החולים להפסיק את התמיכה המלאכותית בתפקודי הגוף.

בני הזוג קמפ ביקשו להעביר את בתם למוסד רפואי אחר, בתקווה למצוא רופאים שינסו טיפולים נוספים, ובהם טיפול בחמצן בלחץ גבוה וטיפולים ניסיוניים בתאי גזע. אלא שהמספרים שנחשפו במסמכי בית המשפט המחישו עד כמה מצבה היה חמור: בית החולים לילדים של טקסס פנה ל־36 מוסדות רפואיים בניסיון להעבירה. 35 מהם סירבו לקבל אותה, והמוסד היחיד שטרם השיב דרש שתעבור תחילה בדיקה לקביעת מוות מוחי.

למרות הסירובים הצליחה המשפחה להעביר את אנליס לבית החולים לילדים אוקסנר בלואיזיאנה. בחודש יולי כתבו הוריה בדף גיוס התרומות שהקימו כי בתם מראה לדבריהם "סימנים מעודדים", וכי הם ממשיכים לבדוק כל אפשרות רפואית, לרבות טיפולים מיוחדים וניסיוניים. בני המשפחה ותומכיהם ראו בעצם ההעברה ניצחון — הוכחה לכך שהמאבק בבית המשפט העניק לילדה זמן שלא הייתה מקבלת אילו נותרה בבית החולים ביוסטון.

בהמשך הוחזרה אנליס לטקסס ואושפזה בבית החולים כריסטוס מאדר פרנסס בעיר טיילר. המשפחה לא הסבירה בפומבי מה השתנה במצבה, מי קיבל את ההחלטה להפסיק את ההנשמה ומדוע התקבלה דווקא עכשיו. עם זאת, לאחר הסרת הצינור היא לא הצליחה לנשום בכוחות עצמה ומתה במהירות.

המאבק של משפחת קמפ זכה לגיבוי רב מצד ארגונים המתנגדים להפלות ופעילים המבקשים לצמצם את סמכותם של בתי החולים להפסיק טיפול תומך חיים. ארגון "טקסס למען הזכות לחיים", שליווה את המשפחה, טען כי ההליך המשפטי העניק להורים חודשיים נוספים עם בתם ונתן לאנליס הזדמנות להתאושש מפגיעתה. מנגד, מומחים לרפואה ולאתיקה הזהירו כי ללא הגדרה רפואית ומשפטית ברורה של המוות, יחידות טיפול נמרץ עלולות להידרש להמשיך להפעיל מכונות גם כאשר אין עוד אפשרות ממשית להחלמה.

גם התובע הכללי של טקסס, קן פקסטון, התייצב לצד המשפחה. הוא הודיע כי הוא עוקב מקרוב אחר המקרה והבטיח לפעול כדי להגן על הילדה ולכבד את מאמצי הוריה להצילה. חבר בית הנבחרים של טקסס סטיב טות' סייע להפוך את הפרשה למאבק ציבורי ואף קרא לבחון שינויי חקיקה שיחזקו את כוחן של משפחות המתנגדות לבדיקות מוות מוחי.

אביה של אנליס הסביר ביוני כי הדבר היחיד שביקש היה זמן. "אם יש סיכוי של אחוז אחד או חמישה אחוזים, אנחנו ניקח אותו", אמר. מבחינתו, צבע עורה של בתו, פעימות לבה והמדדים שהציג גופה היו סיבה מספקת להמשיך להילחם, גם כאשר הרופאים הציגו תמונה רפואית קשה בהרבה.

כעת, לאחר שהמכונות כובו והילדה שהייתה במרכז המאבק מתה, נותרה השאלה הקשה ללא תשובה פשוטה: האם החודשיים הנוספים היו חסד יקר מפז שהוענק למשפחה, או דחייה ממושכת של פרידה בלתי נמנעת? עבור הוריה של אנליס, לפחות, לא היה ספק. כל יום נוסף לצד בתם היה יום שעליו לא היו מוכנים לוותר.