האיום הסיני על טראמפ: טייוואן עלולה להצית מלחמה

בייג'ינג — בקומה העליונה של היכל העם הגדול, המשקיף אל כיכר טיאננמן, ישבו ביום חמישי שני האנשים החזקים בעולם והציגו לעיני המצלמות שתי תפיסות עולם שונות לחלוטין. דונלד טראמפ פתח את הפגישה בחיוך רחב ובמחמאות יוצאות דופן כלפי שי ג'ינפינג. "אתה מנהיג גדול", אמר לו. "לפעמים אנשים לא אוהבים שאני אומר את זה, אבל אני אומר את זה בכל מקרה, כי זו האמת". רגע לאחר מכן כבר הגדיר אותו "חבר קרוב".

שי, מצדו, לא נסחף אחר האווירה האישית שטראמפ ניסה לייצר. נשיא סין בחר להשיב באזהרה אסטרטגית קרה ומחושבת. הוא דיבר על "מלכודת תוקידידס" — התיאוריה ההיסטורית שלפיה עימות בין מעצמה ותיקה למעצמה עולה מוביל כמעט תמיד למלחמה. "שיתוף פעולה מועיל לשני הצדדים, עימות פוגע בשניהם", אמר שי. "סין וארצות הברית צריכות להיות שותפות — לא יריבות".

מאחורי ההצהרות הדיפלומטיות הסתתרה פסגה מתוחה במיוחד. במשך כשעתיים דנו שני המנהיגים בשלוש חזיתות נפיצות: המלחמה באיראן והשלכותיה על שוק האנרגיה העולמי, מאבקי הסחר בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם, והנושא הרגיש מכולם — טייוואן.

מאחורי ההצהרות הדיפלומטיות הסתתרה פסגה מתוחה במיוחד. במשך כשעתיים דנו שני המנהיגים בשלוש חזיתות נפיצות: המלחמה באיראן והשלכותיה על שוק האנרגיה העולמי, מאבקי הסחר בין שתי הכלכלות הגדולות בעולם, והנושא הרגיש מכולם — טייוואן.

מבחינת וושינגטון, הנושא הדחוף ביותר הוא המשבר סביב איראן. ארצות הברית מבקשת מסין להפעיל לחץ על טהרן לפתוח מחדש את מיצר הורמוז, שנפגע קשות בעקבות המלחמה בין ישראל, ארצות הברית ואיראן. סין היא הרוכשת הגדולה בעולם של נפט איראני, ולכן בבית הלבן מאמינים שלבייג'ינג יש יכולת ממשית להשפיע על המשטר האיראני.

מזכיר המדינה מרקו רוביו הבהיר זאת באופן ישיר כשאמר כי המשבר פוגע בכלכלה העולמית כולה. לדבריו, כאשר כלכלות נפגעות וצרכנים רוכשים פחות מוצרים, גם היצוא הסיני נפגע — ולכן לסין יש אינטרס מובהק לייצב את המצב.

אלא שטראמפ עצמו העביר מסר שונה לחלוטין. בניגוד לדברי רוביו, הוא טען כי מצבה של הכלכלה האמריקאית כלל אינו עומד במרכז שיקוליו. "אני חושב רק על דבר אחד", אמר. "אסור שלאיראן יהיה נשק גרעיני". הדברים המחישו שוב את הפערים בתוך הממשל האמריקאי ואת הקושי של וושינגטון להציג קו אחיד מול סין ברגע רגיש כל כך.

אבל הסוגיה שטלטלה באמת את הפגישה הייתה טייוואן. לפי סוכנות הידיעות הסינית הרשמית שינחואה, שי הזהיר את טראמפ כי אם סוגיית טייוואן "לא תטופל נכון", היחסים בין שתי המדינות עלולים להידרדר לעימות מסוכן. זו הייתה אחת ההתבטאויות החריפות ביותר שנשמעו מצד בייג'ינג בשנים האחרונות.

העיתוי אינו מקרי. רק לאחרונה אישר הממשל האמריקאי חבילת נשק עצומה לטייוואן בהיקף של 11 מיליארד דולר. מבחינת סין, מדובר בחציית קו אדום. בייג'ינג רואה בטייוואן חלק בלתי נפרד משטחה, ומתנגדת בחריפות לכל שיתוף פעולה ביטחוני בין וושינגטון לאי.

אלא שמעבר למשמעות המדינית והצבאית, טייוואן נמצאת גם בלב המאבק הטכנולוגי העולמי. האי מייצר את מרבית השבבים המתקדמים בעולם — רכיב קריטי לכלכלה הגלובלית ולמהפכת הבינה המלאכותית. העובדה שמנכ"ל אנבידיה ג'נסן הואנג, לצד בכירים מתעשיות הטכנולוגיה, הביטחון והפיננסים, הצטרפו למשלחת של טראמפ לבייג'ינג, המחישה היטב שהפסגה הזו לא עסקה רק בדיפלומטיה — אלא גם בשליטה על העתיד הטכנולוגי של העולם.

גם אילון מאסק, שהתלווה לביקור, ניסה לשדר אופטימיות לאחר סיום השיחות. הוא הגדיר את הפגישה "נפלאה" וטען כי הושגו "דברים טובים מאוד". גם הואנג נשמע מרוצה כאשר אמר כי שני המנהיגים "היו פנטסטיים". למרות זאת, הבית הלבן לא פרסם הודעה רשמית מפורטת, ולא ברור אילו הבנות — אם בכלל — הושגו מאחורי הדלתיים הסגורות.

בוושינגטון מקווים כעת שהביקור יניב לפחות הישגים כלכליים מוגבלים: רכישות סיניות של תוצרת חקלאית אמריקאית, מטוסים ומוצרים נוספים, ואולי גם הארכה של הסכם הסחר שנחתם בין המדינות לאחר שנים של מלחמת מכסים.

אחרי הפגישה המשיך טראמפ לביקור במקדש השמיים, מהאתרים ההיסטוריים החשובים בבייג'ינג, ובהמשך השתתף בארוחת ערב ממלכתית עם שי. תזמורת צבאית ניגנה את ההמנון האמריקאי, ילדים נופפו בדגלי שתי המדינות, והטקס כולו נועד לשדר יציבות, כבוד הדדי ושותפות בין המעצמות.

אלא שמתחת לטקסים, לחיוכים ולמחמאות, הפסגה הזו חשפה מציאות מדאיגה בהרבה. ארצות הברית וסין מדברות זו עם זו — אבל נדמה שהן כבר אינן מדברות באותה שפה. טראמפ מדגיש יחסים אישיים ועסקאות, בעוד שי מתמקד במאזן הכוחות העולמי ובחשש מהתנגשות היסטורית בין שתי אימפריות.

וכך, גם אחרי שהתזמורת השתתקה והדגלים קופלו, נותרה השאלה הגדולה ללא תשובה: האם שתי המעצמות הגדולות בעולם עדיין מסוגלות לנהל את היריבות ביניהן — או שהעימות סביב טייוואן כבר הפך לנפץ שעלול להצית את המשבר הבינלאומי המסוכן ביותר של המאה ה־21?