הילד שהוסתר כנוצרי הפך לקול היהודי של אמריקה: אייב פוקסמן הלך לעולמו בגיל 86

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

ויש אנשים שמקדישים את חייהם כדי להילחם בה.

אברהם “אייב” פוקסמן, שנפטר ביום ראשון בגיל 86, היה מהאנשים הנדירים שעשו את שני הדברים יחד.

הוא נולד בפולין בשנת 1940, לתוך העולם האפל ביותר שיהודים הכירו אי פעם. כשהיה תינוק, הוריו הבינו שכדי להציל את חייו הם חייבים להעלים אותו. הם מסרו אותו לאומנת קתולית פולנייה בשם ברוניסלווה קורפי, שטבלה אותו לנצרות, נתנה לו שם נוצרי וגידלה אותו כילד קתולי לכל דבר.

זו הייתה הדרך היחידה שיישאר בחיים.

במשך ארבע שנים הוא לא ידע שהוא יהודי.

בינתיים, 14 מבני משפחתו נרצחו בשואה.

הוריו שרדו — וכשהמלחמה הסתיימה, הם חזרו לקחת את בנם.

אבל כאן החל אחד הפרקים המטלטלים ביותר בסיפור חייו.

האומנת שסיכנה את חייה כדי להציל אותו סירבה להחזיר אותו. היא אהבה את הילד שגידלה, וכנראה גם האמינה שהוא שייך לה. המאבק הגיע לבית המשפט — שבסופו פסק לטובת הוריו הביולוגיים.

פוקסמן חזר להיות יהודי.

אבל משהו עמוק נשאר איתו לנצח: הילד שנאלץ להסתיר את זהותו כדי לשרוד החליט שלעולם לא יסתתר שוב.

המשפחה היגרה לארצות הברית, ופוקסמן גדל בניו יורק. הוא למד משפטים — אבל במקום לבחור בקריירה פרטית ונוחה, נכנס בשנת 1965 לליגה נגד השמצה, אחד הארגונים היהודיים החשובים בארצות הברית.

הוא מעולם לא עזב.

במשך חמישים שנה היה חלק מהארגון, וכמעט שלושה עשורים עמד בראשו כמנהל הלאומי. תחת הנהגתו הפכה הליגה נגד השמצה מארגון יהודי־אמריקאי מכובד לאחד הגופים המשפיעים ביותר בעולם במאבק נגד אנטישמיות, גזענות ודעות קדומות.

פוקסמן לא היה רק מנהל ארגון.

הוא היה קול.

קול יהודי תקיף, חד וברור בתקופה שבה יהודים רבים עדיין פחדו לדבר בקול רם מדי על אנטישמיות.

הוא הבין משהו שנולד מתוך חייו עצמם: ששנאה לא מתחילה במחנות ריכוז.

היא מתחילה במילים.

“השואה לא התחילה בלבנים ובגז”, נהג לומר שוב ושוב. “היא התחילה במילים”.

המשפט הזה הפך כמעט לתמצית חייו.

פוקסמן הקדיש את הקריירה שלו למאבק בשפה של שנאה — לא משנה מאיזה צד פוליטי הגיעה. הוא התעמת עם אנשי ימין ועם אנשי שמאל, עם קיצונים מוסלמים ועם גורמים בכנסייה הקתולית, עם פוליטיקאים אמריקאים ועם מנהיגים בישראל כשחשב שטעו.

הוא לא היה אדם נוח.

והוא גם לא ניסה להיות.

בדיוק בגלל זה, גם מבקריו הכירו בכך שפוקסמן מעולם לא פעל מתוך אופנה פוליטית או אינטרס רגעי. הכול היה אישי עבורו.

יש אירוניה כואבת בכך שהוא נפטר דווקא ברגע שבו המאבק שהקדיש לו את חייו שוב נראה דחוף כל כך. אייב פוקסמן

ויליאם דרוף, מנכ"ל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית, אמר לאחר מותו כי עבור פוקסמן, המאבק באנטישמיות “לא היה רעיון מופשט או אקדמי — אלא משהו מושרש עמוק בסיפור חייו כניצול שואה”.

אבל אולי הדבר שהכי בלט בו היה העובדה שהוא לא נתן לטראומה להפוך למרירות.

במקום זאת, הוא הפך אותה לתכלית.

יורשו בליגה נגד השמצה, ג'ונתן גרינבלט, אמר כי פוקסמן הבין לפני רבים אחרים שהמאבק האמיתי איננו רק נגד אלימות — אלא נגד הנרמול של השנאה שמגיע הרבה לפניה.

ובשנים האחרונות, נדמה היה שפוקסמן ראה מול עיניו בדיוק את מה שממנו פחד כל חייו.

האנטישמיות חזרה.

לא רק בשוליים הקיצוניים, אלא בקמפוסים, ברשתות החברתיות, בהפגנות רחוב ובפוליטיקה המערבית. העולם שבו פוקסמן נלחם במשך עשרות שנים החל שוב להתמלא באותן מילים שהוא הזהיר מפניהן כל חייו.

יש אירוניה כואבת בכך שהוא נפטר דווקא ברגע שבו המאבק שהקדיש לו את חייו שוב נראה דחוף כל כך.

אבל המורשת שהשאיר אחריו גדולה הרבה יותר מהסטטיסטיקה של כמה אנטישמים עדיין קיימים.

פוקסמן הוכיח שאדם אחד יכול לקחת את הטראומה הפרטית שלו — ולהפוך אותה לכוח מוסרי עולמי.

הילד שנאלץ להסתתר מאחורי זהות בדויה כדי לשרוד הפך בסופו של דבר לאחד הקולות היהודיים המזוהים ביותר בעולם.

הוא לא נתן לשואה להפוך אותו לאדם שחי בפחד.

הוא הפך אותה לסיבה לדבר.

אייב פוקסמן הותיר אחריו את אשתו גולדה, ילדיו מישל ואריאל, ארבעה נכדים — וארגון שלם שעוצב בדמותו: תקיף, בלתי מתנצל, ועם אפס סבלנות לשתיקה מול שנאה.

אבל אולי המורשת החשובה ביותר שהשאיר היא פשוטה בהרבה.

הוא לימד דור שלם שיהודים אינם אמורים רק לשרוד את ההיסטוריה.

הם אמורים גם לענות לה בקול רם.