COPYRIGHT © 2025
HEBREW PARTY INC.
ALL RIGHTS RESERVED
COPYRIGHT © 2025
HEBREW PARTY INC.
ALL RIGHTS RESERVED
הציור שלה כלל את שמה בערבית, את הכינוי שלה, את הברכה "שלום עליכם" — ובמרכזו אבטיח עטוף בדוגמת כאפייה. מחאה שקטה, אישית וצבעונית. את הציור יצרה יחד עם חברתה הטובה, יהודייה, ובעזרת אמה של החברה.
שבועיים לאחר מכן החניה כבר הייתה צבועה בלבן. הציור נמחק לחלוטין.
כעת, בית הספר ישלם לה 125 אלף דולר.
הציור שלה כלל את שמה בערבית, את הכינוי שלה, את הברכה "שלום עליכם" — ובמרכזו אבטיח עטוף בדוגמת כאפייה. מחאה שקטה, אישית וצבעונית. את הציור יצרה יחד עם חברתה הטובה, יהודייה, ובעזרת אמה של החברה.
ומה שהציבור לא ידע עד לאחרונה הוא שכאשר מנהל בית הספר ראה את הציור בפעם הראשונה — הוא דווקא שיבח אותו ואמר לתלמידה שהוא "נפלא".
עבור רוב האנשים אבטיח הוא רק פרי קיץ. עבור אחרים, ובעיקר מאז מלחמת עזה, מדובר באחד הסמלים הפוליטיים הטעונים ביותר בעולם. לאחר שישראל אסרה אחרי 1967 על הנפת הדגל הפלסטיני בשטחים שנכבשו במלחמה, הפך האבטיח לדרך עקיפה לייצג את צבעי הדגל הפלסטיני — אדום, ירוק, לבן ושחור — מבלי להניף אותו בפועל.
עם השנים הפך הסמל הזה לכלי מחאה בינלאומי, במיוחד ברשתות החברתיות ובקמפוסים בארצות הברית.
התלמידה, שמופיעה במסמכי בית המשפט בשם הבדוי "ג'יין חאן", גדלה במשפחה מוסלמית-פקיסטנית. מבחינתה, הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא היה דיון תיאורטי. חבר ילדות שלה חזר לעזה, לקרוב משפחה שלה יש בת זוג פלסטינית, וחבר משפחה נוסף — פליט פלסטיני המתגורר בארצות הברית — איבד, לדבריו, 135 בני משפחתו במלחמה בעזה.
בשישי בערב, 6 בספטמבר 2024, מעט אחרי עשר בלילה, העלתה אם לאחד התלמידים בבית הספר תמונה של החניה לקבוצת פייסבוק פרטית פרו-ישראלית שבה היו כ-58 אלף חברים.
"זה מקום חניה בבית הספר", כתבה. "איך דורשים להסיר אותו? תתקשרו למפקח".
בתוך שעות התפוצץ הדיון.
"אבטיח הוא סמל אנטישמי בדיוק כמו דגל הקונפדרציה", כתב אחד המגיבים. אחרים התנגדו. "האם תאסרו גם מגן דוד או צלב?" שאל אחד מהם. "חופש ביטוי נבחן דווקא כשלא נוח לנו עם המסר".
ביום שני בבוקר זומנה ג'יין למשרד המנהל.
לפי כתב התביעה, היא נחקרה שם מאחורי דלת סגורה בידי המנהל ואיש צוות נוסף, ללא נוכחות הוריה. היא ניסתה להסביר שהכאפייה היא גם סמל תרבותי ומשפחתי עבורה. זה לא עזר. היא פרצה בבכי.
זמן קצר לאחר מכן הציור נמחק.
כשאמה פנתה למנהל בדרישה להסברים, הוא השיב שההחלטה לא הייתה שלו, והפנה אותה למפקח המחוז, ד"ר פטריק הריגן. זמן קצר לאחר מכן, אחרי שני עשורים בתפקיד, הריגן התפטר ועבר למחוז קטן יותר ובעל שכר נמוך יותר. בהמשך פורסם כי הוא צפוי להתמנות למפקח במחוז פאצ'וג-מדפורד.
במסגרת ההליך המשפטי טענו עורכי הדין של בית הספר כי "ללא קשר לכוונת התלמידה, המסר נתפס כאנטישמי וכביטוי תמיכה בארגון טרור". כדי לחזק את הטענה הציגו מאמר של הרדיו הציבורי האמריקאי NPR על ההיסטוריה של הכאפייה.
אלא שהמאמר עסק דווקא באנשים שהותקפו בגלל שחבשו כאפייה — בהם שלושה צעירים פלסטינים שנורו בוורמונט ואב שהותקף בפארק בברוקלין לעיני בנו הפעוט.
עורכי דינה של חאן תקפו את הטיעון בחריפות. "זכותם של הנתבעים להזדהות עם מי שתוקפים מוסלמים ופלסטינים", כתבו לבית המשפט, "אבל כשהם משתמשים באותה דעה קדומה כדי לדכא את חופש הביטוי של מרשתנו — התיקון הראשון לחוקה נכנס לתמונה".
מי שלא הסתירה את עמדתה הייתה השופטת הפדרלית קיו מטסומוטו.
במהלך הדיונים התברר שבית הספר אפשר בעבר לתלמידים לצייר על החניות סמלים פוליטיים וחברתיים אחרים — בהם אגרוף של תנועת "חיי שחורים נחשבים", דגל גאווה ואפילו את "דגל בטסי רוס", גרסה מוקדמת של דגל ארצות הברית שאומצה לאורך השנים גם בידי קבוצות ימין קיצוני וגזעני.
אף אחד מהציורים הללו לא נמחק.
"כאשר אפשרתם ציור של דגל גאווה", שאלה השופטת את נציגי בית הספר, "האם דרשתם גם ייצוג לדעות המתנגדות לזכויות להט"ב? אי אפשר לפעול בשני הכיוונים בו זמנית".
המסר שלה היה ברור: תגיעו להסדר.
אבל אז הגיע הרגע שהפך את כל הפרשה לטעונה אפילו יותר.
בתחילת 2025 כבר הושגה טיוטת הסכם: בית הספר ישלם 100 אלף דולר ויצהיר שהציור אינו ביטוי שנאה. אלא שבמרץ חזר בו המחוז מהנוסח שכבר סוכם — והתעקש להוסיף מילה אחת בלבד.
"התכוונה".
כלומר, שבית הספר יכיר בכך שהתלמידה "לא התכוונה" לבטא שנאה — ניסוח שלדברי עורכי דינה רומז שהציור עצמו כן יכול להיחשב פוגעני, גם אם לא זו הייתה מטרתה.
הם סירבו.
בית הספר ניסה גם לדרוש סעיף סודיות שימנע מהמשפחה לדבר על הפרשה. גם לזה הם סירבו.
בסופו של דבר נחתם הסכם אחר: 125 אלף דולר, בלי התנצלות, בלי הודאה באחריות ובלי הסכם שתיקה.
עוד 25 אלף דולר — המחיר שבית הספר הסכים לשלם כדי לא להתחייב בפומבי שהאבטיח והכאפייה אינם סמלי שנאה.
כיום ג'יין חאן כבר לומדת בקולג'. אמה אמרה לאחר ההסדר כי היא מקווה שהמאבק של בתה "יעודד מיעוטים, מוסלמים ופלסטינים לא לשתוק".
אבל גם אחרי הניצחון המשפטי, משהו נשאר לא פתור.
הציור לא הוחזר לחניה. בית הספר מעולם לא התנצל באופן מפורש. והוויכוח סביב גבולות חופש הביטוי בארצות הברית — במיוחד מאז 7 באוקטובר והמלחמה בעזה — רק החריף עוד יותר.
עורך דינה של חאן, אנדרו סטול, סיכם זאת במשפט אחד: "הם שילמו 125 אלף דולר כי ידעו שהם עומדים להפסיד".
ובמובן מסוים, זה בדיוק מה שהופך את הסיפור הזה לגדול הרבה יותר מציור של אבטיח על אספלט.
