שנה אחת, 10,000 מייל: האישה הראשונה שחצתה את כל אמריקה בהליכה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

היא פשוט התחילה ללכת.

365 ימים מאוחר יותר, בערב האחרון של 2025, בלגדן חזרה בדיוק לאותה נקודה. אלא שהפעם היא כבר הייתה חלק מההיסטוריה.

במהלך השנה היא צעדה יותר מ־10,000 מייל — יותר מ־16 אלף קילומטרים — והפכה לאישה הראשונה שהשלימה בתוך שנה קלנדרית אחת את “הכתר המשולש” של שבילי ההליכה בארצות הברית: שביל האפלצ'ים, שביל פסגת האוקיינוס השקט ושביל קו פרשת המים של אמריקה. עד היום רק ארבעה בני אדם נוספים בעולם הצליחו להגיע ל־10,000 מייל בשנה אחת, וכולם היו גברים.

במהלך השנה היא צעדה יותר מ־10,000 מייל — יותר מ־16 אלף קילומטרים — והפכה לאישה הראשונה שהשלימה בתוך שנה קלנדרית אחת את “הכתר המשולש” של שבילי ההליכה בארצות הברית: שביל האפלצ'ים, שביל פסגת האוקיינוס השקט ושביל קו פרשת המים של אמריקה. עד היום רק ארבעה בני אדם נוספים בעולם הצליחו להגיע ל־10,000 מייל בשנה אחת, וכולם היו גברים.

אבל הסיפור של בלגדן אינו רק סיפור על מרחקים. זהו סיפור על גוף אנושי שמסרב להיכנע ועל אדם שמחליט לבדוק עד היכן אפשר להגיע כשהמוח מפסיק להציב גבולות.

הרעיון עצמו נולד שנתיים קודם לכן. בשנת 2023 השלימה בלגדן מסע רגלי של כמעט 6,000 מייל מקי־ווסט ועד ניופאונדלנד שבקנדה — הישג שרוב המטיילים בעולם אפילו לא מעזים לדמיין. אלא שבמקום לספק אותה, המסע רק פתח אצלה שאלה חדשה.

עד כמה רחוק באמת אפשר ללכת?

“זה התחיל כמו פנטזיה פרועה,” סיפרה באחד הראיונות. “רציתי לראות מה יקרה אם באמת אדחוף את עצמי עד הקצה.”

מהר מאוד התברר שהקצה רחוק הרבה יותר ממה שחשבה.

כבר בשלבים הראשונים של המסע נאלצה להתמודד עם תנאים קיצוניים. לאחר שחצתה את שביל פלורידה והתקדמה בשביל האפלצ'ים, היא הגיעה לאזור ורמונט וניו המפשייר וגילתה מסלולים מכוסים בשלג עמוק. במקום לעצור, היא שינתה תוכנית ועברה זמנית לשבילי המערב כדי להמשיך לצבור מרחק.

אבל אז הגיעה המכה הקשה באמת.

במהלך סופת שלגים בניו המפשייר החליקה בלגדן ונפצעה במפרק הירך. במשך שלושה שבועות נאלצה לעצור לחלוטין — אסון של ממש עבור מי שמתכננת כל יום סביב מספר המיילים שעליה להשלים.

עבור רוב האנשים זאת הייתה נקודת שבירה. עבורה זאת הייתה רק התאמה במסלול.

אחרי שהתאוששה חזרה בלגדן לשבילים בקצב כמעט בלתי נתפס. לעיתים צעדה יותר מ־38 מייל ביום — שוב ושוב, בלי ימי מנוחה אמיתיים ובלי לעצור לחשוב כמה הגוף שלה כבר מותש.

“כשאת כל כך עייפה, כבר אין לך אנרגיה להילחם בעצמך,” תיארה. “את פשוט ממשיכה ללכת.”

המסע שלה הפך בהדרגה למאבק פנימי לא פחות מפיזי. ימים שלמים לבד מול יערות, ביצות, שלגים והרים אינסופיים. בלי קהל, בלי תהילה ובלי רגעים גדולים של ניצחון — רק עוד צעד, ועוד צעד, ועוד צעד.

ואז, כשהשלימה סוף סוף את “הכתר המשולש”, רוב האנשים היו עוצרים.

אבל בלגדן הסתכלה על מד המרחק וראתה שחסרים לה עוד כ־1,600 מייל כדי להגיע ליעד האמיתי: 10,000.

היא חזרה לפלורידה והחלה לצעוד שוב באותם מסלולים. לולאות אינסופיות בביצות, מסעות סביב אגם אוקיצ'ובי, הליכה כפולה בשביל “מאוקיינוס לאגם” וקטעים חוזרים של שביל פלורידה.

דווקא שם, במקום שממנו יצאה, היא גילתה מחדש את המדינה שלה.

היא תיארה עצי אלון עצומים ליד קיסימי, ביצות ברוש בדרום פלורידה ונופים שרוב תושבי המדינה כלל אינם מכירים. “הרגשתי שסוף סוף באמת ראיתי את פלורידה,” אמרה.

לקראת הסיום הצטרף אליה מטייל נוסף שכינה את עצמו “סלייד”, שליווה אותה בקטעים האחרונים. אחרי חודשים ארוכים של בדידות מוחלטת, ההליכה לצד אדם נוסף שינתה את החוויה כולה.

“כשאת עושה משהו כל כך קשה, כל הרגשות נמצאים על פני השטח,” סיפרה. “פתאום הכול הרגיש קל יותר.”

ביום האחרון של השנה, כשהשמש שקעה מעל קי־ווסט, בלגדן סיימה את הצעד האחרון שלה וחזרה בדיוק לנקודת ההתחלה.

מאחוריה עמדו 10,000 מייל בשנה אחת בלבד — ויותר מ־22 אלף מייל שצעדה לאורך העשור האחרון.

“זאת זכות שהגוף שלי היה מסוגל לשאת אותי עד לכאן,” כתבה לאחר הסיום. “הצבתי לעצמי מטרה שנראתה בלתי נתפסת, ובסוף הגעתי הרבה מעבר למה שאי פעם דמיינתי.”

אבל אולי ההישג הגדול ביותר שלה אינו המספרים, השיאים או ההיסטוריה.

אלא ההוכחה שלפעמים הגבולות הכי קשים לפריצה הם אלה שאנחנו מציבים לעצמנו.