העולם בכה מול התמונה מעזה — ואז התברר מה הניו יורק טיימס לא סיפר על הצלם הפלסטיני שלו

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

בהודעת הזכייה שיבחו השופטים את "התיעוד הרגיש והעוצמתי של ההרס, הרעב והסבל האנושי בעזה". מנהלת מחלקת הצילום של העיתון אמרה כי היא "גאה מאוד" בעבודתו של אלגורה, והוא עצמו הצהיר כי הצלמים בעזה הם "מהבודדים שעדיין יכולים להראות לעולם מה באמת קורה".

אלא שמאחורי החגיגות מתחוללת כעת סערה שמטלטלת את אחד המוסדות העיתונאיים החזקים בעולם.

במרכז המחלוקת נמצאת תמונה אחת.

לצד הכתבה הופיעה תמונתו של פעוט פלסטיני כחוש במיוחד, כשעמוד השדרה שלו בולט בצורה מטלטלת. בתוך שעות התמונה הפכה ויראלית ברחבי העולם, והוצגה ברשתות החברתיות ובתקשורת הבינלאומית כהוכחה לכך שישראל מרעיבה בכוונה את תושבי עזה. אלא שכמה ימים לאחר מכן פרסם העיתון הבהרה שקטה: הילד סבל גם ממצב רפואי קודם שהשפיע באופן משמעותי על מראה גופו.

ביולי 2025 פרסם הניו יורק טיימס כתבה גדולה על הרעב בעזה. לצד הכתבה הופיעה תמונתו של פעוט פלסטיני כחוש במיוחד, כשעמוד השדרה שלו בולט בצורה מטלטלת. בתוך שעות התמונה הפכה ויראלית ברחבי העולם, והוצגה ברשתות החברתיות ובתקשורת הבינלאומית כהוכחה לכך שישראל מרעיבה בכוונה את תושבי עזה.

אלא שכמה ימים לאחר מכן פרסם העיתון הבהרה שקטה: הילד סבל גם ממצב רפואי קודם שהשפיע באופן משמעותי על מראה גופו.

הבעיה מבחינת מבקרי העיתון אינה עצם קיומה של ההבהרה — אלא העיתוי שלה.

התמונה כבר הספיקה להפוך לאחד הסמלים החזקים ביותר של המלחמה, בזמן שהתיקון פורסם בשוליים, ללא הכותרות, הוויראליות או העוצמה שקיבלה התמונה המקורית.

ומכאן הסערה רק התרחבה.

ארגון "הונסט ריפורטינג", שעוקב אחר סיקור תקשורתי של ישראל בעולם, תקף בחריפות את הענקת הפרס וטען כי חלק מהעבודות שעליהן התבססה הזכייה יצרו "נרטיב מתוכנן של רעב והרס". הארגון אף העלה שאלות לגבי הקרבה האפשרית בין עיתונאים מקומיים בעזה לבין אנשי חמאס.

חשוב להדגיש: עד כה לא פורסמו ראיות פומביות שמוכיחות קשר בין אלגורה לבין חמאס, והניו יורק טיימס דחה את ההאשמות באופן חד־משמעי.

אבל גם ללא ראיות ישירות, הפרשה מציפה שאלה רגישה שהתקשורת המערבית כמעט אינה מדברת עליה בגלוי: כיצד יכול עיתונאי לפעול באופן עצמאי לחלוטין בתוך שטח הנשלט בידי ארגון חמוש כמו חמאס?

הרי כל צלם בעזה עובד בתוך מערכת לחצים מורכבת — פוליטית, חברתית ולעיתים גם פיזית. התמונות שהוא מצלם אינן רק תיעוד; הן גם חומר גלם למאבק תודעתי עולמי שמתנהל ברשתות, באוניברסיטאות ובמסדרונות דיפלומטיים.

וזו בדיוק הסיבה שהוויכוח סביב אלגורה חורג הרבה מעבר לצלם אחד או לפרס אחד.

מאז 7 באוקטובר, בישראל ובקהילות יהודיות בארצות הברית גוברת התחושה שחלקים גדולים מהתקשורת המערבית מציגים את המלחמה דרך עדשה חד־צדדית: תמונות של הרס וסבל פלסטיני זוכות להפצה עצומה, בעוד שתיעוד הטבח, החטופים והטראומה הישראלית נדחק לעיתים לשוליים.

המתח הזה התפוצץ שוב כאשר מגזין טיים בחר בתמונה נוספת של אלגורה כאחת מתמונות השנה. בישראל זעמו על הבחירה, וטענו כי התקשורת הבינלאומית ממסגרת שוב ושוב את הסיפור דרך הרגש הפלסטיני — תוך טשטוש ההקשר הרחב יותר של מתקפת חמאס והמלחמה שבאה בעקבותיה.

בניו יורק טיימס מגינים בינתיים על אלגורה וטוענים כי מדובר בצלם אמיץ שפועל תחת סכנת חיים אמיתית. זו אינה טענה מופרכת: עיתונאים וצלמים בעזה אכן עובדים בתנאים קשים ומסוכנים ביותר.

אבל גם זה אינו פותר את השאלה הגדולה באמת.

בעידן שבו תמונה אחת יכולה לשנות את דעת הקהל העולמית בתוך שעות, האחריות של גופי תקשורת אינה מסתיימת ברגע הלחיצה על המצלמה. היא כוללת גם הקשר, דיוק, בדיקה ואחריות למה שקורה אחרי שהתמונה כבר מתפשטת ברחבי העולם.

ופרשת אלגורה מזכירה כעת עד כמה הגבול בין תיעוד עיתונאי לבין עיצוב נרטיב פוליטי הפך דק, נפיץ — ובעיני רבים גם מסוכן מאוד.