הפתרון למשבר האמון בין המורים לתלמידים: בתי הספר בארה״ב חוזרים לעט ולמחברת

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

ואז הגיעה הבינה המלאכותית.

בשנתיים האחרונות הפכו שיעורי הכתיבה בבתי הספר ובמכללות בארצות הברית לשדה ניסוי חינוכי. מורים כבר אינם בטוחים מי כתב את העבודה שהוגשה להם: התלמיד, תוכנה, או שילוב לא ברור בין השניים. לפי נתוני מכון ראנד, שיעור גבוה מתלמידי חטיבות הביניים, התיכונים והמכללות כבר משתמשים בבינה מלאכותית באופן קבוע לצורכי לימודים, ורבים מהם נעזרים בה גם בכתיבה ובעריכה.

המסקנה של מורים רבים הייתה פשוטה: אם אי אפשר לדעת מה נכתב בבית, מחזירים את הכתיבה לכיתה.

הבעיה אינה רק העתקה. היא עמוקה יותר. ג׳יין־מרי לאו, פרופסורית ללימודי דת באוניברסיטת קורנל, הבחינה שגם כאשר תלמידים חתמו על התחייבות שלא להשתמש בבינה מלאכותית, חלקם המשיכו לעשות זאת. הסימן הבולט, לדבריה, היה לא שגיאות — אלא דווקא היעדרן. הטקסטים נעשו חלקים מדי, מסודרים מדי, בטוחים מדי. הם איבדו את הרעננות, את ההיסוס ואת הקול האישי.

ג׳סיקה ביני, מורה לאנגלית בתיכון ג׳ון ג׳יי שבצפון מדינת ניו יורק, ויתרה על חלק גדול ממטלות הבית שהיו במשך שנים בסיס קורסי ההכנה לבחינות מתקדמות. במקום חיבור ארוך שנכתב בבית, תלמידיה כותבים יותר בכיתה — לעיתים במחשב מוגבל, ולעיתים בעט ובמחברת.

מארק ווטקינס, מנהל המכון לבינה מלאכותית למורים באוניברסיטת מיסיסיפי, מתאר זאת כשינוי עמוק. לדבריו, החיבור המחקרי הקלאסי, שהתלמידים כתבו בביתם במשך ימים, איבד את מעמדו. לא מפני שאינו חשוב, אלא מפני שכבר קשה לדעת אם הוא משקף עבודה אמיתית של התלמיד.

יש בכך מחיר. כתיבה בכיתה מוגבלת בזמן אינה מאפשרת תמיד את אותו עומק מחשבתי שנוצר בעבודה ממושכת. חיבור שנבנה במשך כמה ימים יכול ללמד תלמידים להתלבט, לחזור למקורות, לשפר ניסוח ולחדד רעיון. אבל כאשר צ׳אט־ג׳י־פי־טי מסוגל לייצר בתוך שניות חיבור על הסמלים ב״גטסבי הגדול״ או על תוכנית החלל ארטמיס, עצם המטלה הביתית הופכת לחשודה.

הבעיה אינה רק העתקה. היא עמוקה יותר. ג׳יין־מרי לאו, פרופסורית ללימודי דת באוניברסיטת קורנל, הבחינה שגם כאשר תלמידים חתמו על התחייבות שלא להשתמש בבינה מלאכותית, חלקם המשיכו לעשות זאת. הסימן הבולט, לדבריה, היה לא שגיאות — אלא דווקא היעדרן. הטקסטים נעשו חלקים מדי, מסודרים מדי, בטוחים מדי. הם איבדו את הרעננות, את ההיסוס ואת הקול האישי.

זהו הפרדוקס שמטריד מורים רבים: הבינה המלאכותית מסוגלת לכתוב טקסט תקין, מסודר ומשכנע יותר מזה של תלמידים רבים. אבל דווקא משום כך היא עלולה לעקוף את תהליך הלמידה עצמו. תלמיד שמגיש חיבור מושלם שלא נאבק עליו, לא למד לבנות טיעון, לא למד לחשוב דרך כתיבה, ולא גילה מה הוא עצמו באמת רוצה לומר.

התגובות במערכת החינוך אינן אחידות. מגאן הארט, מורה לאנגלית בפרברי אטלנטה, דורשת שרוב הכתיבה תיעשה בכיתה, אך אינה מתעלמת מהטכנולוגיה. היא מלמדת את תלמידיה להשתמש בבינה מלאכותית בזהירות: לא כתחליף לחשיבה, אלא ככלי למציאת מקורות, לבדיקת טיוטות ולשיפור ניסוח. לדבריה, תלמידים חייבים ללמוד גם כיצד לבדוק את התשובות שהמערכת מספקת, משום שגם היא טועה.

לעומתה, ברטון שרידן, מורה לאנגלית בפילדלפיה, רואה בתופעה סכנה חמורה יותר. לדבריו, תלמידים משתמשים בבינה מלאכותית כדי לכתוב עוד לפני שלמדו לכתוב בעצמם, וקוראים סיכומים של ספרים עוד לפני שפיתחו הרגלי קריאה. בעיניו, התוצאה עלולה להיות דור שיודע להגיש טקסט — אך מתקשה לחשוב אותו.

מעניין שגם חלק מהתלמידים עצמם אינם מתנגדים לחזרה לכתיבה ידנית. קסאדי טונדורף, תלמידת כיתה י״א בתיכון ג׳ון ג׳יי, סיפרה כי כתיבה בכיתה מרגישה לה כמו הקלה: פחות מסכים, פחות הסחות דעת, ויותר קשר ישיר לחומר. נעומי סיגל, תלמידה נוספת שמתכננת ללמוד משפטים, סיפרה כי צמצמה את השימוש בבינה מלאכותית לאחר שהרגישה שהטקסטים שלה מקבלים קול מלאכותי ומרוחק.

ובכל זאת, גם התלמידים מבינים שהטכנולוגיה לא תיעלם. השאלה אינה אם להשתמש בבינה מלאכותית, אלא מתי, איך, ובאיזה מחיר. מערכת החינוך האמריקאית מנסה כעת לשרטט גבול חדש: לא איסור מוחלט, אך גם לא כניעה מלאה.

בסופו של דבר, הוויכוח על חיבורים אינו רק ויכוח על ציונים. הוא נוגע לשאלה בסיסית בהרבה: האם כתיבה עדיין נחשבת דרך לחשוב, או רק דרך להפיק תוצר. דניאל הרמן, מורה להומניסטיקה בבית ספר פרטי בברקלי שבקליפורניה, מנסח זאת בפשטות: כתיבה הופכת תלמידים לקוראים טובים יותר, לחושבים טובים יותר ולבני אדם שמבינים טוב יותר את העולם ואת עצמם.

כי הדף הריק איננו בעיה שצריך לעקוף. הוא המקום שבו תלמיד לומד לשמוע את קולו שלו.