נסיגה שמטלטלת בריתות: ארה"ב מוציאה 5,000 חיילים מגרמניה במהלך שמרעיד את יסודות נאט"ו

בעולם שבו דיפלומטיה נבחנת לא פעם במילים, הנשיא דונלד טראמפ בחר למדוד אותה במעשים. יומיים בלבד לאחר שקנצלר גרמניה פרידריך מרץ תקף את המדיניות האמריקנית כלפי איראן וטען כי ארצות הברית "נכנסה לעימות ללא אסטרטגיה ברורה" ואף "מושפלת" במשא ומתן — הודיע הפנטגון על נסיגה של כ־5,000 חיילים אמריקנים מגרמניה. המהלך צפוי להימשך בין חצי שנה לשנה.

אין מדובר בצעד שגרתי, אלא באיתות גיאופוליטי חד, שמטלטל את מאזן הכוחות באירופה דווקא בעיתוי רגיש במיוחד: המלחמה באוקראינה נמשכת, רוסיה אינה מראה סימני נסיגה, וברית נאט"ו ניצבת בפני אחד הרגעים המורכבים בתולדות יחסיה עם וושינגטון מאז שנות השמונים.

הביקורת של מרץ הייתה חריגה בעוצמתה. מנהיג אירופי בכיר בחר לתקוף את נשיא ארצות הברית באופן ישיר ופומבי, ולהטיל ספק בכשירות האסטרטגית של מדיניותו. הוא הדגיש את יכולתה של איראן לנהל משא ומתן באופן יעיל וטען כי ארצות הברית נקלעה למצב של חולשה.

הביקורת של מרץ הייתה חריגה בעוצמתה. מנהיג אירופי בכיר בחר לתקוף את נשיא ארצות הברית באופן ישיר ופומבי, ולהטיל ספק בכשירות האסטרטגית של מדיניותו. הוא הדגיש את יכולתה של איראן לנהל משא ומתן באופן יעיל וטען כי ארצות הברית נקלעה למצב של חולשה

בבית הלבן לא נותרו אדישים. טראמפ השיב בזעם ברשת החברתית שלו, וטען כי מרץ "אינו מבין את המציאות", תוך שהוא מותח ביקורת חריפה על מצבה הכלכלי של גרמניה. אולם התגובה המשמעותית יותר לא נותרה ברמת הרטוריקה: ההודעה הרשמית של הפנטגון סימנה מעבר מדיבורים למעשים.

כיום מוצבים בגרמניה כ־38,000 חיילים אמריקנים — קבועים ורוטציוניים — הפזורים בבסיסים מרכזיים בוויסבאדן, שטוטגרט, ריינלנד־פפאלץ ובוואריה. הוצאת 5,000 חיילים מהווה כ־14% מהכוח, כאשר עיקר הנסיגה מתמקדת בכוחות יבשה.

גורמים בפנטגון הבהירו כי מדובר במסר ישיר לבעלות הברית: על אירופה לשאת באחריות גדולה יותר לביטחונה. במילים אחרות — ביקורת כלפי וושינגטון צריכה להיות מלווה גם ביכולת הגנה עצמית.

עוד נמסר כי הכוחות שיוסגו יופנו לזירות שהוגדרו בעדיפות גבוהה יותר — חצי הכדור המערבי והמרחב האינדו־פסיפי. המשמעות ברורה: מוקד העניין האסטרטגי של ארצות הברית נע בהדרגה מאירופה לאסיה.

התגובה הפוליטית בארצות הברית לא איחרה לבוא. הסנאטור ג'ק ריד, מבכירי הדמוקרטים בוועדת הכוחות המזוינים, הגדיר את ההחלטה "שגיאה חמורה" והזהיר כי היא עלולה להיתפס כ"מתנה יקרת ערך" לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין. לדבריו, צמצום הנוכחות הצבאית באירופה דווקא בעת של מתיחות ביטחונית גוברת — עלול לערער את ביטחון בעלות הברית.

לצד זאת, מבחינה משפטית, המהלך עדיין נמצא במסגרת המותר: חוק ההגנה הלאומי לשנת 2026 קובע כי אין לרדת מתחת לרף של 76,000 חיילים אמריקנים באירופה ללא אישור מיוחד מהקונגרס — והפחתה זו אינה חוצה את הגבול. עם זאת, הכיוון ברור.

תגובת נאט"ו הייתה מדודה אך טעונה: הברית הודיעה כי היא "לומדת את פרטי ההחלטה" בשיתוף עם ארצות הברית. מאחורי הניסוח הדיפלומטי מסתתרת דאגה ממשית. שר ההגנה הגרמני בוריס פיסטוריוס ניסה להרגיע והדגיש כי אירופה אכן צריכה להגדיל את חלקה בביטחון היבשת — אך גם הודה כי מדובר בשינוי משמעותי.

גרמניה, שבמשך עשורים הסתמכה על הנוכחות האמריקנית כדי לשמור על הוצאות ביטחוניות נמוכות ולהתמקד בכלכלה, ניצבת כעת בפני הכרעה: להאיץ באופן חד את ההשקעה בצבא — או להמשיך להישען על ברית שהופכת פחות יציבה.

ברקע מתגבשת שאלה רחבה יותר: האם מדובר במהלך טקטי — או באסטרטגיה כוללת לעיצוב מחדש של מערך הביטחון העולמי? ייתכן כי המתיחות עם איראן משמשת זרז בלבד, בעוד המדיניות האמיתית נשענת על תפיסת "אמריקה תחילה" ושינוי סדרי העדיפויות הגלובליים.

התמונה המצטיירת ברורה: בשנים האחרונות ניכרת מגמה של צמצום הנוכחות האמריקנית באירופה — לצד העמקת המעורבות בזירות אחרות. מול מגמה זו ניצבת יבשת שעדיין מתמודדת עם איום רוסי פעיל ועם תלות היסטורית בארצות הברית.

המסקנה המתבקשת קשה אך ברורה: אירופה נדרשת להגדיר מחדש את ביטחונה — בעידן שבו הרשת האמריקנית, שהגנה עליה במשך שמונה עשורים, כבר אינה מובנת מאליה.