בדיחה ישנה, רעל מוכר: כך חזרה "סאטרדיי נייט לייב" להפיץ עלילות שליטה אנטישמית בפריים־טיים

שבת בלילה בניו יורק, אולפן הטלוויזיה של רשת אן־בי־סי מואר כרגיל, ו"סאטרדיי נייט לייב" עולה לעוד מהדורה של "וויקנד אפדייט" — פינת הסאטירה החדשותית שהפכה לאחד המותגים המזוהים ביותר עם הטלוויזיה האמריקנית. ואז, בתוך רצף בדיחות אקטואליה, הגיע הרגע שבו מייקל צ'ה עבר מלעג פוליטי למחוז אחר לגמרי. בהתייחסו לישראל ולתקיפות נגד חזבאללה בלבנון, הוא אמר: "בסופו של דבר, ההחלטה הזאת מתקבלת על ידי האיש השולט בצבא שלנו — בנימין נתניהו."

על המסך הופיעה תמונתו של ראש ממשלת ישראל. באולפן נשמע צחוק דליל, מהסוג שמסגיר לא שעשוע אלא מבוכה. לפעמים תגובת הקהל אומרת הכול: גם מי שהגיע לצחוק הבין שמשהו כאן חצה גבול.

המשפט הזה לא היה עוד עקיצה פוליטית. הוא הפעיל מחדש אחד הטרופים האנטישמיים הוותיקים, הרעילים והמסוכנים ביותר: הטענה שיהודים, או ישראל, שולטים מאחורי הקלעים בממשל האמריקני, במדיניות החוץ שלו ובצבאו. זו אינה בדיחה תמימה, ואפילו לא סאטירה חדה. זו עלילה מוכרת, ששירתה במשך דורות מסעות הסתה, רדיפות ודמוניזציה של יהודים — מגרסאות אירופיות ישנות ועד מופעים עכשוויים ברשתות החברתיות ובשיח הפוליטי.

חשוב להזכיר, לא הפעם הראשונה. כבר ב־2021 עורר צ'ה זעם כאשר התלוצץ על כך שישראל מחסנת את אזרחיה מפני קורונה אך אינה מחסנת ערבים. גם אז נטען כי הוא בוחר לקחת מציאות מורכבת, לעוות אותה לבדיחה פוליטית גסה, ולהגיש אותה לקהל כתחליף להבנה. גם אז הבדיחה נשענה על בורות, פשטנות ועוינות עטופה בהומור. כעת נדמה שלא מדובר במעידה חד־פעמית, אלא בדפוס

מותר למתוח ביקורת על ישראל. מותר לבקר את בנימין נתניהו. מותר גם ללעוג להחלטות מדיניות ולמהלכים צבאיים. כל אלה הם חלק מדיון ציבורי לגיטימי, ולעיתים גם חיוני. אבל יש פער יסודי בין ביקורת על מדיניות לבין טענה שראש ממשלת ישראל "שולט" בצבא האמריקני. כאן כבר לא מדובר בסאטירה על כוח, אלא במחזור של פנטזיית שליטה יהודית סמויה — רק באריזה עדכנית, תחת אורות האולפן ובשעת צפיית שיא.

גם ההקשר אינו שולי. הדברים נאמרו בעיצומו של רגע גיאופוליטי מתוח במיוחד, כאשר המזרח התיכון רותח והוויכוח הציבורי סביב ישראל, ארצות הברית והמלחמה בלבנון טעון ממילא. דווקא ברגע כזה, לבחור בניסוח שמחיה את המיתוס על יהודים השולטים באמריקה, אינו חוסר רגישות מקרי. זו בחירה רשלנית, ובמובנים רבים גם מסוכנת.

וזו, חשוב להזכיר, לא הפעם הראשונה. כבר ב־2021 עורר צ'ה זעם כאשר התלוצץ על כך שישראל מחסנת את אזרחיה מפני קורונה אך אינה מחסנת ערבים. גם אז נטען כי הוא בוחר לקחת מציאות מורכבת, לעוות אותה לבדיחה פוליטית גסה, ולהגיש אותה לקהל כתחליף להבנה. גם אז הבדיחה נשענה על בורות, פשטנות ועוינות עטופה בהומור. כעת נדמה שלא מדובר במעידה חד־פעמית, אלא בדפוס.

לצפייה: https://www.facebook.com/share/v/1BHoqcB9he/

המגינים על בדיחות כאלה נוהגים לטעון שסאטירה אמורה להיות חצופה, מכאיבה ונטולת יראת כבוד. זה נכון. סאטירה טובה באמת מערערת מוסכמות, חושפת צביעות ודוקרת מוקדי כוח. אבל סאטירה אינה פטור מאחריות. כאשר היא נשענת על דימויים היסטוריים של קבוצה נרדפת, וכאשר היא עושה שימוש בטרופ שמזין שנאה ממשית בעולם האמיתי, היא מפסיקה להיות אמיצה והופכת לעצלנית.

הבדיחה של צ'ה לא חידשה דבר. היא לא חשפה מנגנון כוח נסתר, לא האירה צביעות אמריקנית, ולא סיפקה תובנה מקורית על יחסי וושינגטון–ירושלים. היא פשוט שלפה מהמחסן את אחת העלילות הישנות ביותר נגד יהודים, ניקתה ממנה אבק, והגישה אותה כבדיחת אולפן.

הביקורת שהתעוררה בעקבות השידור אינה ניסיון לסתום פיות או לאסור ביקורת על ישראל. להפך. היא מבקשת להציב קו ברור בין ביקורת פוליטית לגיטימית לבין מחזור של דימויים אנטישמיים. זהו קו שכל תוכנית בעלת כוח תרבותי כמו "סאטרדיי נייט לייב" אמורה להכיר היטב — ובוודאי לא לטשטש.

בסופו של דבר, הרגע המביך באולפן היה משמעותי דווקא משום שהוא חשף אמת פשוטה: גם קהל שמוכן לקבל סאטירה חריפה מבין מתי הבדיחה מפסיקה להיות מצחיקה ומתחילה להריח כמו משהו עתיק, מכוער ומסוכן בהרבה.