לריג'אני לא היה עוד בכיר במערכת. בעיני גורמים בישראל ובמערב, הוא היה הדמות שמילאה בפועל את הוואקום שנוצר לאחר חיסול המנהיג העליון, עלי חמינאי. לא בתואר רשמי — אלא בכוח השפעה, בניסיון ובשליטה במנגנוני קבלת ההחלטות. הוא תיאם, הנחה וניהל. כעת — גם הוא איננו.
כדי להבין את משמעות החיסול, צריך להבין את האיש. לריג'אני נולד לאחת המשפחות החזקות והמשפיעות ביותר באיראן — משפחה שכונתה לא פעם "הקנדי של איראן". אחיו סאדק עמד בראש הרשות השופטת, ואחיו מוחמד ג'וואד שימש יועץ בכיר למנהיג העליון. אולם עלי היה הבולט מכולם: דמות רב־מערכתית ששילבה פוליטיקה, ביטחון ואידאולוגיה.
זהו אינו עוד "חיסול ממוקד". מדובר בצעד העמוק ביותר שנקטה ישראל עד כה, במסגרת מה שנראה כמערכה שיטתית לפירוק ההנהגה הפוליטית־ביטחונית של איראן. מהלך שהחל עם חיסול חמינאי עצמו — וכעת מגיע לשכבה נוספת בצמרת.
כדי להבין את משמעות החיסול, צריך להבין את האיש. לריג'אני נולד לאחת המשפחות החזקות והמשפיעות ביותר באיראן — משפחה שכונתה לא פעם "הקנדי של איראן". אחיו סאדק עמד בראש הרשות השופטת, ואחיו מוחמד ג'וואד שימש יועץ בכיר למנהיג העליון. אולם עלי היה הבולט מכולם: דמות רב־מערכתית ששילבה פוליטיקה, ביטחון ואידאולוגיה.
הוא כיהן כשר התרבות והוביל הידוק משמעותי של הצנזורה בשנות התשעים, ובהמשך כיו"ר הפרלמנט במשך שתים־עשרה שנים. מעבר לכך, נחשב לאדם שנשא עמו ידע עמוק על מנגנוני המשטר — כולל סודותיו הרגישים ביותר.
בניגוד לדימוי של איש מנגנון בלבד, לריג'אני ביקש להיתפס גם כאינטלקטואל. הוא חיבר שישה ספרים בתחום הפילוסופיה, בהם שלושה שעסקו בהגותו של עמנואל קאנט. גורמים שעבדו מולו תיארו אדם חד מחשבה, קר רוח ובעל יכולת ניתוח אסטרטגית יוצאת דופן.
כשבועיים לפני פרוץ המלחמה, הגיע לעומאן לפגישות עם מתווכים במסגרת המגעים בנושא הגרעין מול ארצות הברית. עם תחילת התקיפות, ירד למחתרת — ועבר בין דירות מסתור, כחלק מהנהגה שכמעט חדלה להופיע בפומבי.
ראש הממשלה בנימין נתניהו לא הסתיר את שביעות רצונו מהמהלך. לדבריו, לריג'אני היה מהגורמים המרכזיים בניהול משמרות המהפכה — אותם כינה "חבורת פשע שמנהלת את איראן בפועל". יחד עמו חוסל גם מפקד הבסיג', גוף שהיה אחראי לדיכוי מחאות אזרחיות, מעצרים המוניים ואלימות כלפי מפגינים.
לצפייה: https://youtu.be/Afw9JMefIMo
גולאם רזא סולימאני ייצג צד אחר של המשטר — אך משלים: הזרוע המבצעת. תחת פיקודו, פעלו כוחות הבסיג' באלימות קשה בגלי המחאה של השנים האחרונות. לפי צה"ל, הוא חוסל בעת ששהה במפקדה חלופית — מתחם אוהלים שהוקם לאחר פגיעה במפקדות קבועות.
עצם המעבר למתקנים ארעיים מעיד עד כמה המשטר האיראני נדחק למצב הישרדותי — פועל מתחת לאדמה ובתנאים משתנים. ובכל זאת, המודיעין הישראלי הצליח להגיע גם לשם.
אך לצד ההישג המבצעי, עולה שאלה אסטרטגית מטרידה: מה קורה ביום שאחרי?
נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, הודה לאחרונה כי "אין עם מי לדבר" — אמירה חריגה שמעידה על עומק הפגיעה במבנה ההנהגה האיראני. לדבריו, רבים מהגורמים שהיו מעורבים בקבלת ההחלטות — פשוט אינם עוד.
בינתיים, מוג'תבא חמינאי, שמונה להחליף את אביו, כמעט ואינו נראה בציבור. לפי דיווחים באיראן, הוא כבר הספיק לכנס ישיבת מדיניות ראשונה — ובה קבע כי זה "אינו הזמן להסכמים", וכי יש להמשיך במאבק נגד ארצות הברית וישראל.
אם הדברים אכן משקפים את עמדתו, הרי שהמערכה רחוקה מסיום.
הרקטות ממשיכות לשוג מעל שמי ישראל. טילים נוחתים בגוש דן, בראשון לציון ובחולון. מצר הורמוז נותר חסום. ובירושלים מבטיחים כי "היד עוד נטויה".
איראן, גם לאחר אובדן שכבת הנהגה שלמה — ממשיכה לפעול.
והמלחמה, לפחות לעת עתה, רחוקה מלהסתיים.
