סדר עדיפויות קטלני: שוטרת עם התקף חרדה פונתה ראשונה — הפצוע שנורה אנושות חיכה לאמבולנס נוסף ומת מפצעיו

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

הדקות שבאו לאחר מכן הפכו מאז לנושא חקירה רשמית של מדינת קונטיקט — ולמקרה שמעורר אי-נוחות עמוקה בדיון הציבורי על שימוש בכוח משטרתי ועל האחריות הרפואית בזירות אלימות בארצות הברית.

האירוע החל כאשר מוקד החירום 911 קיבל דיווח על קטטה המונית בהשתתפות כ-30 בני אדם, שחלקם על פי הדיווח נשאו נשק. שוטרים שהגיעו למקום קיבלו עדות שהפנתה את חשדם לשני גברים שישבו ברכב שטח.

קצינת המשטרה איירין פרוטה פתחה את דלת הנוסע, שם ישב בסט. על פי מצלמות הגוף של השוטרים, הוא החזיק באותו רגע בקבוק אלכוהול, עט אידוי וטלפון נייד.

כאשר נתבקש לצאת מהרכב לצורך בדיקה, בסט נמלט בריצה.

האמבולנס השני הגיע בשעה 18:12. בסט הובהל לבית החולים והגיע לשם בשעה 18:22 — כ-14 דקות לאחר שהקצינה כבר התקבלה שם. בשעה 19:41 נקבע מותו על שולחן הניתוחים.

לפי דו"ח החקירה של המפקח הכללי של מדינת קונטיקט, אליוט פרסקוט, במהלך המרדף שלף בסט אקדח בקוטר תשעה מילימטרים, ובזמן שרץ הפנה אותו לאחור לעבר הקצין שרדף אחריו, יון הו. הקצין ירה פעמיים. אחד הכדורים פגע בבסט והוא התמוטט.

בדיעבד קבע פרסקוט כי הירי עצמו היה מוצדק מבחינה חוקית. אולם דו"ח החקירה, שפורסם השבוע, מתמקד בעיקר במה שקרה לאחר מכן.

האמבולנס הראשון שנשלח לזירה הגיע בשעה 18:02 — כ-14 דקות לאחר הירי. אך הוא לא פינה את הפצוע שנורה.

על פי הדו"ח, שוטרים שנכחו במקום ביקשו מצוות האמבולנס לפנות דווקא את הקצינה פרוטה, שהשתתפה במרדף. הפרמדיקים תיעדו כי פרוטה סירבה בתחילה לטיפול רפואי בתוך האמבולנס ואמרה: "אני בסדר. הייתי פשוט צריכה לצאת מהמקום הזה".

עמיתיה תיארו אותה כמי שהייתה נסערת מאוד — בוכה, נושמת בכבדות ומכוסה בדם על מדיה.

לפי מסקנות הדו"ח, פרוטה סבלה מהתקף חרדה קל.

בזמן שהיא פונתה לבית החולים, בסט נשאר על הקרקע.

האמבולנס השני הגיע בשעה 18:12. בסט הובהל לבית החולים והגיע לשם בשעה 18:22 — כ-14 דקות לאחר שהקצינה כבר התקבלה שם.

בשעה 19:41 נקבע מותו על שולחן הניתוחים.

עבור משפחתו של בסט, פרטי האירוע שנחשפו בדו"ח הרשמי רק העמיקו את הכאב.

טטיאנה בארט, אחייניתו של בסט, סיפרה בריאיון לסוכנות הידיעות איי-פי כי בני המשפחה מתקשים להשלים עם מה שאירע.

"זה שובר את הלב לשמוע את כל הפרטים האלה", אמרה. "אנחנו מאמינים שהוא היה יכול לשרוד אילו פינו אותו באמבולנס הראשון. בקהילה שלנו אנחנו לא תמיד יודעים איך נראה צדק — אבל אנחנו יודעים שאנחנו רוצים צדק".

דו"ח החקירה אינו קובע באופן חד-משמעי אם העיכוב בפינוי תרם ישירות למותו של בסט. מבחינה רפואית, פציעת ירי שפוגעת בכבד ובכליה נחשבת לפציעה מסכנת חיים הדורשת התערבות כירורגית דחופה. במקרים כאלה, כל דקה עשויה להיות קריטית.

משטרת ברידג'פורט הודיעה כי מחלקת הפיקוח הפנימי של המשטרה פתחה בחקירה עצמאית של האירוע. הקצינה פרוטה נמצאת כעת בחופשה מנהלית, מסיבה שאינה קשורה ישירות לאירוע — והמשטרה סירבה לפרט את נסיבותיה.

המקרה של בסט מצטרף לשורה ארוכה של מקרים בארצות הברית שבהם עלו טענות לפערים בטיפול רפואי הניתן לאזרחים שחורים, במיוחד במצבים שבהם המשטרה מעורבת. מחקרים שונים הצביעו לאורך השנים על כך שבזירות אלימות, החלטות רפואיות ושיטוריות מתקבלות לעיתים בתוך מערך מורכב של לחצים, תפיסות וסדרי עדיפויות.

בדו"ח הנוכחי אין ראיה מפורשת לכך שמישהו ביקש לפגוע בבסט במכוון.

אולם לעיתים אין צורך בכוונה מפורשת כדי ליצור תוצאה קשה. שרשרת החלטות — של מי לפנות ראשון, מי זוכה לאמבולנס הראשון, ואיזה מצב נתפס כדחוף יותר — יכולה להיות ההבדל בין חיים למוות.

במקרה הזה, ההחלטה לפנות קצינה שסבלה מהתקף חרדה קל לפני אדם שנורה בגבו הובילה לעיכוב של עשר דקות בפינוי פצוע במצב קריטי.

דייג'אן בסט לא היה דמות ציבורית. הוא לא היה גיבור — וגם לא מפלצת. הוא היה נהג משאיות שחזר לעיר הולדתו, ברידג'פורט, כדי להשתתף בהלוויית חבר.

בסוף אותו ערב, הוא עצמו מת.

שאלת האקדח — האם אכן החזיק בו והאם הפנה אותו לעבר הקצין — עדיין נתונה במחלוקת בין בני המשפחה לבין החוקרים, אף שהממצאים הרשמיים מציגים תמונה ברורה.

אך גם אם הירי עצמו היה מוצדק מבחינה חוקית, נותרת שאלה ציבורית רחבה יותר: מה קורה לאחר הירי.

מי מקבל את האמבולנס הראשון שמגיע לזירה.

ועל פי אילו שיקולים.

אלו שאלות שהחברה האמריקאית מתמודדת איתן כבר שנים — ומקרה בסט, המתועד כעת בדו"ח ממשלתי רשמי, מחזיר אותן למרכז הדיון בעוצמה ובכאב.