שבע ילדות ושבעה מסכים: הארוע המשפחתי שגרם לניוסום להכריז מלחמה על הרשתות החברתיות

זה היה רגע יומיומי לכאורה, כזה שלא נועד להפוך לנקודת מפנה פוליטית. מושל קליפורניה, גאווין ניוסום, הגיע לחגיגת יום הולדת של בתו ומצא שבע ילדות יושבות יחד – כל אחת שקועה במסך הטלפון שלה. אף אחת לא מדברת, לא מחליפה מבט, לא צוחקת. “עצרתי את כולן,” סיפר בהמשך. “לא הייתה ביניהן שיחה אחת.”

ניוסום אינו נוטה להצהרות רגשיות פומביות, אך הפעם ניכר שהמראה הזה טלטל אותו. השבוע הודיע על תמיכתו ביוזמת חקיקה דו־מפלגתית בבית המחוקקים של קליפורניה שנועדה לקבוע גיל מינימום לפתיחת חשבון ברשתות החברתיות. בעיניו, הסף הראוי הוא גיל 16 – גיל שבו, לטענתו, בשלה יותר היכולת הרגשית להתמודד עם לחצי הרשת.

 

ניוסום אינו נוטה להצהרות רגשיות פומביות, אך הפעם ניכר שהמראה הזה טלטל אותו. השבוע הודיע על תמיכתו ביוזמת חקיקה דו־מפלגתית בבית המחוקקים של קליפורניה שנועדה לקבוע גיל מינימום לפתיחת חשבון ברשתות החברתיות. בעיניו, הסף הראוי הוא גיל 16 – גיל שבו, לטענתו, בשלה יותר היכולת הרגשית להתמודד עם לחצי הרשת.

 

המהלך אינו מתרחש בוואקום. בעשור האחרון נאספו עדויות מחקריות רבות על הקשר בין שימוש אינטנסיבי ברשתות חברתיות לבין עלייה בשיעורי חרדה, דיכאון ובידוד חברתי בקרב מתבגרים, ובמיוחד בקרב בנות. שיעורי האשפוז הפסיכיאטרי של בני נוער עלו, ומקרי פגיעה עצמית ותסמינים דיכאוניים מדווחים בתדירות גבוהה יותר. כל אלה מתרחשים במקביל להפיכת הטלפון החכם ל”איבר נוסף” בגוף, ולנוכחות יומיומית של פלטפורמות כמו אינסטגרם, טיקטוק, סנאפצ’ט ויוטיוב כזירה המרכזית של חיי החברה.

“יש לנו דור שמעולם לא היה חרד יותר, פחות חופשי ולחוץ יותר,” אמר ניוסום. במילים הללו הוא נתן ביטוי לתחושה הורית רווחת: הורים רבים מזהים את הפגיעה בריכוז, בדימוי העצמי וביכולת לנהל קשרים לא־מתווכים במסך, אך מתקשים לתרגם את האבחנה לפעולה. המאבק הפרטי – בין הורה לטלפון – נידון לרוב לכישלון. הילד יודע שכל חבריו שם, שהחרם העצמי יהפוך אותו לחריג, ושבכל מכשיר אחר מחכה אותה זירה חברתית בלתי נמנעת.

הפעם, יוזמת קליפורניה משתלבת בגל עולמי. הנושא עלה בשיחותיו של ניוסום עם מנהיגים בכירים בוועידת הביטחון במינכן ובפורום הכלכלי העולמי בדאבוס. הוא קיים דיונים עם ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ’ס, שמדינתו מקדמת הגבלות דומות, ועם הנהגת אוסטרליה – מדינה שכבר חוקקה איסור על פתיחת חשבונות ברשתות חברתיות לילדים מתחת לגיל 16. צרפת קבעה רף של גיל 15, ובריטניה, גרמניה ומדינות נוספות בוחנות צעדים משלימים. מה שנחשב לפני שנים לרעיון קיצוני, הפך בהדרגה לעמדה מרכזית בשיח מדינאי ובריאות הציבור.

אלא שהצעת החוק בקליפורניה עדיין רחוקה מיישום. אמנם עשרים ואחד מחוקקים משתי המפלגות חתומים עליה, אך פרטי האכיפה טרם הוגדרו: כיצד תוודא פלטפורמה דיגיטלית את גיל המשתמש? מי יפקח על מנגנוני האימות? ומה ייחשב הפרה ומהו העונש עליה? כאן מתגלה הקושי המהותי: ענקיות הטכנולוגיה – מטא (חברת האם של פייסבוק ואינסטגרם), טיקטוק, סנאפצ’ט ויוטיוב – מחזיקות משאבים כלכליים, לוביסטיים ומשפטיים עצומים. ניסיון העבר מלמד כי חקיקה יכולה להיראות מחמירה על הנייר, אך להתרוקן מתוכן באכיפה.

קליפורניה, מדינת הבית של עמק הסיליקון, מצויה בעמדה ייחודית. מצד אחד, היא נהנית מהחדשנות והעושר שמייצר ענף הטכנולוגיה; מצד אחר, היא מתמודדת עם השלכותיו החברתיות. בעבר הצליחה המדינה להכתיב סטנדרטים בתחומי הגנת הסביבה ופרטיות המידע, והשפעתה חרגה מגבולותיה. השאלה היא אם תצליח לעשות זאת גם בתחום שמערער על מודל כלכלי המבוסס על זמן מסך, מעורבות אלגוריתמית והתמכרות התנהגותית.

יש משמעות לאופן שבו ניוסום בחר למסגר את עמדתו. הוא לא פתח בניתוחים סטטיסטיים אלא בסיפור אנושי. בכך הוא הודה בפומבי בחולשה הורית משותפת: היכולת להציב גבולות בעולם שבו הגבולות מתמוססים. “כהורים, אנחנו זקוקים לעזרה,” אמר. האמירה הזו חושפת אמת לא נוחה: הבעיה אינה רק משפחתית, אלא מערכתית. כאשר תעשייה שלמה מתמרצת התנהגויות ממכרות, ההורה הבודד נותר כמעט חסר כלים.

דווקא כאן נרשמת הסכמה ציבורית רחבה יחסית. סקרים מצביעים על תמיכה חוצת מפלגות בהגבלת גישת ילדים מתחת לגיל 16 לרשתות חברתיות. הורים שמרנים וליברלים מזהים את אותה תופעה: ילדים שמבלים יותר זמן מול מסך ופחות זמן בקשר אנושי ישיר, שמודדים את ערכם בלייקים ובצפיות, ושנחשפים ללחצים חברתיים בקצב ובעוצמה שלא היו בעבר.

אם קליפורניה תצליח לעגן בחוק רף גיל מחייב ולאכוף אותו באופן אפקטיבי, היא עשויה להציב תבנית רגולטורית שתשפיע על מדינות נוספות ואף על מדיניות עולמית. אך גם במקרה של הצלחה חלקית, ברור שהמאבק רחוק מסיום. הטכנולוגיה מתקדמת מהר יותר מהחקיקה, והאלגוריתם אינו ממתין לדיונים פרלמנטריים.

ועד אז, המציאות היומיומית נמשכת: בחדרי ילדים, במסיבות יום הולדת ובחצרות בתי ספר, המסכים ממשיכים לרצד. ההורים מנסים להתערב, המחוקקים מנסים להדביק את הפער, וחברות הטכנולוגיה ממשיכות לשכלל מנגנונים שמושכים עוד ועוד תשומת לב. השאלה הגדולה אינה רק אם ייקבע גיל מינימום, אלא אם החברה תצליח להחזיר לילדים חלק מן המרחב החברתי שנשאב אל תוך המסך.