הממצאים, שפורסמו השבוע כחלק מסקר “חיי היהודים מאז שבעה באוקטובר”, מצביעים על פער הולך ומתרחב בין היחס למושג “ציונות” לבין התמיכה המעשית והערכית בישראל. בעיני חוקרים ומנהיגים קהילתיים, אין מדובר בנטישת ישראל – אלא בשינוי עמוק במשמעות שמקבל המונח עצמו בעיני ציבור רחב, ובעיקר בקרב הדור הצעיר.
בקרב בני 18 עד 34, רק מיעוט מגדיר את עצמו כציוני, אך 76% מהם קובעים שלישראל יש זכות להתקיים. הפער הזה ממחיש תהליך עמוק של שינוי תודעתי: המושג “ציונות”, שבעבר שימש ביטוי טבעי להזדהות עם הרעיון של מדינה יהודית, נטען בעשור האחרון במשמעויות פוליטיות, אידיאולוגיות ואקטואליות שאינן מזוהות בהכרח עם תפיסתו ההיסטורית המקורית.
הסקר נערך על ידי הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה בין החמישה ל-25 במרץ 2025, ובחן עמדות כלפי זהות יהודית, ישראל, ציונות, ביטחון אישי ואנטישמיות בעקבות מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיה. הנתונים העדכניים, שהתפרסמו בפברואר, מתמקדים במיוחד בשאלת היחס לישראל.
“קל לפרש את המספרים באופן שגוי”, אומרת מימי קראבץ, מנהלת תחום ההשפעה והצמיחה בפדרציות היהודיות בצפון אמריקה. “הירידה בהזדהות עם המילה ‘ציונות’ אינה מעידה על התרחקות מישראל או על התנגדות לעצם קיומה. גם בקרב צעירים, התמיכה בזכות קיומה של מדינה יהודית נותרת גבוהה מאוד”.
ואכן, בקרב בני 18 עד 34, רק מיעוט מגדיר את עצמו כציוני, אך 76% מהם קובעים שלישראל יש זכות להתקיים. הפער הזה ממחיש תהליך עמוק של שינוי תודעתי: המושג “ציונות”, שבעבר שימש ביטוי טבעי להזדהות עם הרעיון של מדינה יהודית, נטען בעשור האחרון במשמעויות פוליטיות, אידיאולוגיות ואקטואליות שאינן מזוהות בהכרח עם תפיסתו ההיסטורית המקורית.
נשאלים שהצהירו כי אינם ציונים תיארו את המונח ככזה המזוהה בעיניהם עם תמיכה אוטומטית במדיניות ממשלות ישראל, עם עמדות ימין לאומיות או עם תפיסות טריטוריאליות מרחיקות לכת. עבור רבים, בעיקר בזירות אוניברסיטאיות וברשתות החברתיות, “ציוני” אינו נתפס עוד כהגדרה לזהות לאומית יהודית, אלא כעמדה פוליטית שנויה במחלוקת – ולעיתים אף ככינוי גנאי.
לצד זאת, הסקר חושף מגמה מפתיעה ואף מעודדת: הקשר הרגשי של יהודי ארצות הברית לישראל דווקא התחזק. 71% מהנשאלים דיווחו על תחושת קשר רגשי לישראל – עלייה חדה לעומת 58% בלבד בשנת 2020. שישים אחוזים אמרו כי ישראל גורמת להם לחוש גאווה בזהותם היהודית. נתונים אלה מלמדים כי אירועי השבעה באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם חיזקו אצל רבים את תחושת השייכות והסולידריות, גם אם לא בהכרח דרך השפה האידיאולוגית המסורתית של הציונות.
הפער בין הזהות המוצהרת לבין התמיכה העקרונית מציב אתגר אסטרטגי למנהיגות היהודית בארצות הברית ולמדינת ישראל גם יחד. אם בעבר עצם ההזדהות כציוני נתפסה כסמן מובהק של חיבור לישראל, הרי שכיום רבים מבקשים לבטא תמיכה במדינה היהודית מבלי לאמץ מונח שנתפס בעיניהם כמזוהה עם פוליטיקה מפלגתית או עם מדיניות שאינה תואמת את ערכיהם הליברליים.
בקרב צעירים יהודים בארצות הברית ניכרת דרישה גוברת ליכולת להחזיק בעמדה מורכבת: תמיכה בזכות קיומה של ישראל לצד ביקורת על מדיניות ממשלותיה. עבור חלקם, השיח הציבורי הקוטבי – שבו “ציונות” נתפסת לעיתים כהצדקה אוטומטית לכל צעד מדיני או צבאי – יוצר רתיעה מהשימוש במונח, גם כאשר הקשר לישראל נותר חזק ברמה הרגשית והזהותית.
הממצאים מצביעים על כך שהאתגר המרכזי אינו בהכרח שחיקה באהדה לישראל, אלא משבר שפה. ארגונים יהודיים ומוסדות חינוך ניצבים בפני הצורך לנסח מחדש את אופן הדיבור על הקשר לישראל, על ריבונות יהודית ועל זהות לאומית – בשפה שתהיה מחוברת לערכי הדור הצעיר ולא תיתפס ככפייה אידיאולוגית.
במבט רחב יותר, הנתונים אינם בהכרח סימן להתרחקות היסטורית בין יהדות ארצות הברית לישראל, אלא עדות לבשלות ולמורכבות: יכולת להבחין בין הזדהות עם רעיון המדינה היהודית לבין ביקורת על מדיניות ממשלות ספציפיות. הקשר הרגשי קיים ואף התחזק – אך הכלים הלשוניים והאידיאולוגיים לבטא אותו עוברים שינוי עמוק.
המשימה כעת, עבור הנהגה יהודית משני עברי האוקיינוס, היא להכיר בפער הזה, לא להיבהל ממנו – ולמצוא דרכים חדשות לדבר על ישראל באופן שמחבר בין זהות, ערכים ומציאות פוליטית מורכבת.
