
אחת ההתכתבויות שעוררו את תשומת הלב הרבה ביותר היא חילופי מיילים משנת 2002 בין מלניה טראמפ, לימים הגברת הראשונה של ארצות הברית, לבין גיסליין מקסוול — שותפתו הקרובה של אפשטיין, המרצה כיום עונש של 20 שנות מאסר בגין סחר בנשים ובקטינות. באותה עת נודעה מלניה עדיין בשם נעוריה, מלניה קנאוס. “ג’י היקרה! מה שלומך?” כתבה. “כתבה נחמדה על ג’י־אי [ג’פרי אפשטיין] במגזין ניו יורק. את נראית נהדר בתמונה”.
התכתובת, שנשלחה יותר משנתיים לפני נישואיה לדונלד טראמפ, משקפת טון חם ואישי. מלניה הביעה רצון לבקר את מקסוול בפאלם ביץ’ ואף ניסתה לתאם פגישה בניו יורק עם חזרתה לעיר. מקסוול השיבה בכינוי החיבה “אפונה מתוקה” והתנצלה על כך שאין ביכולתה להיפגש. חילופי הדברים מצביעים על מערכת יחסים חברית שהתנהלה שנים לפני שפרשת אפשטיין התפוצצה במלוא עוצמתה.
ברקע הדברים מרחפת גם טענה נפיצה במיוחד: הביוגרף מייקל וולף כתב כי דונלד ומלניה טראמפ קיימו יחסי מין לראשונה על סיפון מטוסו הפרטי של אפשטיין — טענה שעליה איימה מלניה בתביעה משפטית. הבית הלבן לא מסר תגובה לחשיפת המיילים, ואף אחד מבני הזוג טראמפ לא הואשם בעבירה פלילית כלשהי הקשורה לאפשטיין.

אחת ההתכתבויות שעוררו את תשומת הלב הרבה ביותר היא חילופי מיילים משנת 2002 בין מלניה טראמפ, לימים הגברת הראשונה של ארצות הברית, לבין גיסליין מקסוול — שותפתו הקרובה של אפשטיין, המרצה כיום עונש של 20 שנות מאסר בגין סחר בנשים ובקטינות. באותה עת נודעה מלניה עדיין בשם נעוריה, מלניה קנאוס. “ג’י היקרה! מה שלומך?” כתבה. “כתבה נחמדה על ג’י־אי [ג’פרי אפשטיין] במגזין ניו יורק. את נראית נהדר בתמונה”.
גם שמו של אילון מאסק, המיליארדר ומנכ״ל החברות טסלה ו־אקס, עולה מן המסמכים. על פי שרשראות מייל שנכללו בפרסום, מאסק יצר קשר עם אפשטיין לפחות פעמיים במטרה לתכנן ביקורים באי הקריבי הפרטי שלו — ליטל סיינט ג’יימס, באיי הבתולה של ארצות הברית — המקום שבו, על פי עדויות רבות, התרחשו חלק ניכר ממעשי ההתעללות המינית.
בהתכתבות מסוף נובמבר 2012 שאל אפשטיין את מאסק כמה אנשים ירצה להטיס במסוק אל האי. “כנראה רק טלולה ואני,” השיב מאסק, בהתייחסו לבת זוגו דאז, השחקנית טלולה ריילי. הוא אף הוסיף שאלה מטרידה: “איזה יום או לילה יהיו הכי פרועים באי שלנו?” בדצמבר 2013 פנה מאסק שוב אל אפשטיין, לקראת חופשה מתוכננת בקריביים, ושאל אם יש מועד מתאים לביקור. אפשטיין השיב: “תמיד יש מקום עבורך… אבוא ואקח אותך”.
לא ברור אם הביקורים אכן התקיימו. דוברי טסלה ואקס לא הגיבו לבקשות לתגובה. מאסק עצמו טען בעבר כי דחה את פניותיו של אפשטיין. בשנת 2025 כתב ברשת אקס כי אפשטיין ניסה שוב ושוב לשכנע אותו להגיע לאי — והוא סירב.
המסמכים חושפים גם את עומק קשריו של אפשטיין עם גורמים נוספים מהמעגל הפנימי של האליטה האמריקאית. האוורד לוטניק, שר המסחר בממשל טראמפ, מופיע כמי שביקר באי הפרטי של אפשטיין. בדצמבר 2012 הוזמן לוטניק לארוחת צהריים באי, ואשתו אליסון אף השיבה בהתלהבות והודיעה כי יגיעו ביאכטה עם ילדיהם. במסמך אחר מתואר מפגש שתייה בין השניים בשנת 2011. לוטניק טען מאז כי ניתק קשרים עם אפשטיין וכינה אותו “אדם מגעיל”, אך התיעוד מצביע על כך שקשריהם נמשכו לפחות עד 2018.
מאות הודעות נוספות מתעדות קשר ידידותי בין אפשטיין לבין סטיב בנון, האידאולוג והאסטרטג הפוליטי ששימש יועץ בכיר בבית הלבן בתחילת כהונתו הראשונה של טראמפ. באחת מהן, ממרץ 2019, ביקש בנון מאפשטיין להשתמש במטוסו הפרטי לצורך טיסה מרומא. אפשטיין השיב כי צוותו מנסה לארגן את הטיסה, אך הציע לשלם אם בנון יעדיף טיסת שכר חלופית.
לצפייה בסרטון: https://www.facebook.com/reel/890740736966995
שמו של אנדרו מאונטבאטן־וינדזור, לשעבר הנסיך אנדרו הבריטי, מופיע במסמכים מאות פעמים. החומרים כוללים רשימות אורחים לאירועים שאירח אפשטיין, ותכתובות הנוגעות לניסיונות של תובעים בניו יורק לגרום לנסיך לשעבר להתראיין במסגרת חקירת סחר המין. אנדרו הודח מתואריו המלכותיים לאחר שהואשם בתביעה אזרחית בקיום יחסי מין עם אחת מקורבנות אפשטיין כשהייתה בת 17.
גם סטיב טיש, מבעלי קבוצת הפוטבול ניו יורק ג’איינטס, מופיע בהתכתבויות משנת 2013. בחלקן התייחס לשיחות עם אפשטיין על נשים. באחת מהן כתב כי סעד עם אחת מחברותיה של עוזרת של אפשטיין ושאל אם הוא יודע עליה משהו. אפשטיין השיב כי יבדוק, ובהמשך העלה תיאור גס של אישה אחרת. טיש מסר כי הוא מתחרט עמוקות על הקשר וכי מדובר היה בהתכתבויות על נשים בוגרות בלבד.
אחד המסמכים החמורים ביותר שפורסמו הוא טיוטת כתב אישום משנת 2007, המלמדת כי תובעים פדרליים בפלורידה שקלו להעמיד לדין לא רק את אפשטיין, אלא גם שלושה מעוזריו האישיים, כחלק מקנוניה לגיוס נערות קטינות לביצוע מעשים מיניים. בסופו של דבר אושר הסדר טיעון על ידי התובע הפדרלי דאז במיאמי, אלכסנדר אקוסטה, שאפשר לאפשטיין להימנע מהעמדה לדין פדרלית ולהודות בעבירה מדינתית בלבד — שידול זנות מקטינה — תמורת עונש של 18 חודשי מאסר.
הפרסום עורר ביקורת חריפה מצד דמוקרטים בקונגרס ומצד קורבנות הפרשה. סגן התובע הכללי, טוד בלאנש, הסביר כי מאות עורכי דין פדרליים נדרשו לסרוק כשישה מיליון עמודים כדי למנוע חשיפת זהויות של קורבנות ופגיעה בחקירות מתמשכות. כ־200 אלף עמודים הושחרו או הוסתרו בשל זכויות שונות, ובהן חיסיון עורך דין־לקוח.
ואולם, קבוצות של ניצולים וקרוביהם טענו כי מדובר ב”בגידה”. בהצהרה שפורסמה בשם משפחתה של וירג’יניה ג’יופרי, אחת המאשימות הבולטות של אפשטיין, שמתה בשנה שעברה בגיל 41, נכתב כי הפרסום “נמכר כשקיפות — אך בפועל מגן על שמות המתעללים ומפקיר את הקורבנות”.
גם חבר הקונגרס רו חאנה, מיוזמי החוק שאפשר את פרסום המסמכים, הביע ספקות. לדבריו, משרד המשפטים משחרר רק כמחצית מהחומרים שנאספו. “אם זוהו יותר משישה מיליון עמודים פוטנציאליים, מדוע משוחררים רק כשלושה וחצי מיליון?” תהה.
כך, במקום קתרזיס ציבורי, נותרת פרשת אפשטיין כסיפור מצמרר על כוח, יוקרה ומערכת משפט שמתקשה — או אינה מעוניינת — לחשוף את האמת עד תומה. המסמכים פותחים חלון נדיר למעגלים הסגורים של האליטה העולמית, אך בו בזמן מדגישים עד כמה רחב, עמוק ועיקש הוא הצל שממשיך ללוות את אחת מפרשות הפשע החמורות של זמננו.