
פיבוטל, שמרכזה בפאלו אלטו שבעמק הסיליקון ונשאה בעבר את השם אופנר, מפתחת כלי טיס אישיים מאז 2009. המוצר שהיא מציעה כיום, בשם הליקס, הוא כלי טיס חשמלי אולטרה־קל להמראה ולנחיתה אנכית. בשונה ממיזמי “מוניות מעופפות” שמיועדים להסעת נוסעים בערים צפופות, הליקס מיועד לאדם אחד בלבד, לשימוש אישי, פנאי ונסיעות קצרות – אם כי החברה מציינת גם פוטנציאל לשימושי חירום וביטחון.

פיבוטל, שמרכזה בפאלו אלטו שבעמק הסיליקון ונשאה בעבר את השם אופנר, מפתחת כלי טיס אישיים מאז 2009. המוצר שהיא מציעה כיום, בשם הליקס, הוא כלי טיס חשמלי אולטרה־קל להמראה ולנחיתה אנכית. בשונה ממיזמי “מוניות מעופפות” שמיועדים להסעת נוסעים בערים צפופות, הליקס מיועד לאדם אחד בלבד, לשימוש אישי, פנאי ונסיעות קצרות – אם כי החברה מציינת גם פוטנציאל לשימושי חירום וביטחון.
מאחורי המיזם עומד המהנדס הקנדי מרקוס לנג, שפיתח כבר ב־2011 את אב־הטיפוס הראשון של כלי טיס חשמלי אולטרה־קל בשם בלאקפליי. בניגוד למסוקים או לכלי טיס אנכיים אחרים, ההמצאה של לנג שילבה כנפיים קבועות והנעה חשמלית מלאה – ללא דלק. במשך שנים ארוכות פותח הפרויקט כמעט בסודיות מוחלטת, עד שהחברה עברה לאזור מפרץ סן פרנסיסקו והחלה לחשוף בהדרגה את הטכנולוגיה.
ב־2018 הציגה פיבוטל גרסה מתקדמת יותר של בלאקפליי, שהניחה את הבסיס להליקס. “בשלב הזה החברה יצאה מהצללים ואמרה: זה מה שאנחנו עושים”, סיפר קן קרקלין, מנכ”ל פיבוטל, שנכנס לתפקידו ב־2022. כיום, כל מי שיש לו את האמצעים יכול להזמין הליקס דרך האינטרנט, לקבל אותו בתוך תשעה עד שנים־עשר חודשים, ולהשלים הכשרה בסיסית שנמשכת פחות משבועיים.
אחד ההיבטים המפתיעים ביותר הוא הרגולציה. כדי להטיס את ההליקס אין צורך ברישיון טייס מלא של רשות התעופה הפדרלית האמריקאית. זאת משום שכלי הטיס מסווג כמטוס אולטרה־קל לפי תקן 103, אותה קטגוריה רגולטורית שאליה משתייכים גם רחפנים תלויים. המשמעות: טיסה בגובה נמוך יחסית, במרחב אווירי לא מפוקח, ובמגבלות משקל ומהירות ברורות.
לצפייה בסרטון: https://www.instagram.com/reel/DP4hm1KAU82/?utm_source=ig_web_copy_link
ההליקס שוקל כ־160 קילוגרם כשהוא ריק, טווח הטיסה שלו כ־30 דקות, ומהירות השיוט כ־100 קילומטרים לשעה. טעינה מלאה אורכת מעט יותר משעה. ההכשרה כוללת לימודי קרקע, מבחן ידע של רשות התעופה, והדרכה מעשית בהטסה, תחזוקה והובלה של הכלי.
טים לום, תושב מדינת וושינגטון, רכש את גרסת הבלאקפליי שלו כבר ב־2023. מאז ביצע יותר מ־1,200 טיסות בכ־100 אתרים שונים ברחבי ארצות הברית – מבלי להיות טייס מוסמך. “משהו קורה במוח כשאני טס”, סיפר. “הכול מסתדר. זו חוויה שפתחה בפניי דלתות שלא ידעתי שקיימות”. לום ממריא ונוחת מאדמות פרטיות, שדות תעופה קטנים ואתרים מבודדים, ומוביל את כלי הטיס שלו על גבי נגרר ממדינה למדינה.
אך לא כולם חולקים את ההתלהבות. ארגוני בטיחות תעופה וקהילות המושפעות מתנועת כלי טיס מזהירים מפני עומס מסוכן במרחב האווירי. “לא לכולם יש את הידע, המיומנות והאחריות להטיס כלי טיס”, אמרה דרלין יאפלי, נשיאת ארגון ברית הקהילות המושפעות מתעופה. “ככל שמוסיפים עוד ועוד כלים לשמיים, כך גדל הסיכון לתאונות”.
פיבוטל מצדה טוענת כי דווקא הפשטות היא היתרון. להליקס יש מספר קטן במיוחד של חלקים נעים, יתירות מלאה למניעת כשלים, ורמת רעש נמוכה יחסית – בהמראה ונחיתה הרעש דומה למפוחי עלים, ובטיסה מעל הקרקע הוא כמעט ואינו נשמע. הכלי עבר הערכות בטיחות עצמאיות, ומערך האיכות של החברה קיבל הסמכה מארגון התקינה ההנדסי הבינלאומי.
החברה כבר משתפת פעולה עם זרוע החדשנות של חיל האוויר האמריקאי ועם חברות טכנולוגיה ביטחוניות, וביצעה ניסויים מבצעיים שסייעו בפיתוח הדגם הנוכחי. קרקלין מעריך כי בעתיד ייווצרו סביב הכלי עסקים ושימושים חדשים – מבילוי וטיולים ועד סיוע בחירום וביטחון.
כבר כיום יש לפיבוטל הזמנות לשנה קדימה, וההתעניינות גוברת. “זה כבר לא רעיון על הנייר”, אומר קרקלין. “אנשים רואים, נוגעים – ורוצים לעלות”.
השאלה הגדולה שנותרת פתוחה היא האם העתיד הזה, שבו כל מי שיכול להרשות לעצמו יכול להמריא לשמיים, הוא עתיד בטוח ורצוי. התשובה עדיין אינה ברורה. אבל דבר אחד כבר ברור: עידן המכוניות המעופפות אינו חלום רחוק – אלא מציאות יקרה, מוחשית ומעוררת מחלוקת.