המשפטנית היהודייה שמקבלת את קולומביה ברגע המסוכן בתולדותיה

אחרי שנתיים שטלטלו את אוניברסיטת קולומביה והפכו אותה לסמל של המשבר העמוק באקדמיה האמריקאית, הנהגת המוסד מקווה שמצאה סוף־סוף דמות שתצליח להשיב יציבות. מאהלי מחאה פרו־פלסטיניים שפוזרו בכוח, שלוש נשיאות שעזבו בזו אחר זו, קמפוס שנסגר לציבור, והסכם עתק עם הממשל הפדרלי בעקבות טענות לאנטישמיות – כל אלה הובילו למינויה של פרופ' ג'ניפר מנוקין, משפטנית יהודייה בת 58, לתפקיד נשיאת האוניברסיטה. היא תיכנס לתפקידה ב־1 ביולי 2026, ותהיה הנשיאה הרביעית של קולומביה בתוך פחות משלוש שנים.

מנוקין מביאה עמה רזומה אקדמי חריג גם במונחים של אוניברסיטאות עילית: תארים מאוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת ייל והמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, וניסיון ניהולי כנשיאת אוניברסיטת ויסקונסין במדיסון – אחת האוניברסיטאות הציבוריות הגדולות והמורכבות בארצות הברית. אלא שמי שמקווה שמדובר במינוי טכני או מרגיע, מגלה במהרה כי האתגרים שממתינים לה בניו יורק חורגים בהרבה מהשגרה האקדמית.

ארגוני סטודנטים יהודיים בירכו על המינוי והביעו תקווה כי הנשיאה החדשה תפעל בנחישות נגד אנטישמיות בקמפוס. מנגד, מבקריה מזכירים כי בתקופת כהונתה בוויסקונסין אימצה גישה שנתפסה בעיני רבים כפייסנית כלפי מחאות פרו־פלסטיניות, ואף תיארה את המפגינים כ"אידיאליסטים הפועלים מתוך כוונות טובות". במסגרת הסכם שנחתם שם לפירוק מאהל מחאה, התחייבה האוניברסיטה לארח מדי שנה מרצים אורחים ממוסדות אקדמיים פלסטיניים – מהלך שעורר ביקורת חריפה מצד גורמים פרו־ישראליים.

מנוקין נחשבת לאחת המומחיות הבולטות בעולם לדיני ראיות ולקבלת החלטות במערכת המשפט. מחקריה עוסקים, בין היתר, בהרשעות שווא, בראיות פורנזיות ובהשפעת מדע וטכנולוגיה על הכרעות משפטיות. לפני מינויה בוויסקונסין כיהנה שבע שנים כדיקנית הפקולטה למשפטים באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, והיא חברה נבחרת באקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

יושבי ראש מועצת הנאמנים של קולומביה, דוד גרינוולד וג'יימס ג'ונסון, מסרו בהודעה לקהילה האקדמית כי מנוקין מביאה עמה "כישורים אקדמיים ומנהיגותיים יוצאי דופן, ויכולת מוכחת לבנות אמון באמצעות הקשבה ומעורבות". לדבריהם, היא "מנהיגה שמחברת בין אנשים, חותרת למצוינות ואינה נרתעת מהתמודדות עם אתגרים מורכבים".

 

ההתמודדות שלה עם גל המחאות בעקבות מתקפת 7 באוקטובר סיפקה הצצה לגישתה. היא הייתה בין ראשי האוניברסיטאות הראשונים שגינו במפורש את מתקפת חמאס על אזרחים ישראלים, לצד הבעת דאגה מההרג בעזה והתרעה מפני עלייה באנטישמיות ובאיסלאמופוביה בקמפוסים. באפריל 2024, כאשר הוקם מאהל מחאה פרו־פלסטיני בוויסקונסין בהשראת המחאות בקולומביה, אישרה תחילה את פינויו בידי המשטרה – אך בהמשך נכנסה למשא ומתן ישיר עם הסטודנטים, שהסתיים בפירוק מוסכם של המאהל.

 

גם מנוקין עצמה בחרה בנימה זהירה. בהצהרה שפרסמה אמרה כי היא "נרגשת ומכובדת להצטרף לאוניברסיטת קולומביה ברגע כה משמעותי", אך נמנעה מהצהרות מרחיקות לכת.

ההתמודדות שלה עם גל המחאות בעקבות מתקפת 7 באוקטובר סיפקה הצצה לגישתה. היא הייתה בין ראשי האוניברסיטאות הראשונים שגינו במפורש את מתקפת חמאס על אזרחים ישראלים, לצד הבעת דאגה מההרג בעזה והתרעה מפני עלייה באנטישמיות ובאיסלאמופוביה בקמפוסים. באפריל 2024, כאשר הוקם מאהל מחאה פרו־פלסטיני בוויסקונסין בהשראת המחאות בקולומביה, אישרה תחילה את פינויו בידי המשטרה – אך בהמשך נכנסה למשא ומתן ישיר עם הסטודנטים, שהסתיים בפירוק מוסכם של המאהל.

התהליך זכה לשבחים על מניעת הסלמה, אך גם לביקורת חריפה. במכתב לקהילה האקדמית כתבה אז כי האוניברסיטה מחויבת הן לחופש ביטוי והן להגנה על סטודנטים מפני שנאה והסתה. מבקריה טענו כי הבחירה להימנע מסנקציות משמעותיות, וההצהרות האמפתיות כלפי המפגינים, שידרו חולשה והכשירו המשך קיצוניות.

זהותה היהודית של מנוקין מוסיפה רובד מורכב נוסף. כבר ב־2022, עוד לפני המלחמה בעזה, נאלצה להתמודד עם תקריות אנטישמיות בקמפוס, ובהן כתובות נאצה נגד ארגוני סטודנטים יהודיים. אז חשפה לראשונה בפומבי כי גדלה בבית יהודי – אמנם לא דתי במיוחד – שבו חגגו גם חנוכה וגם את חג המולד. היא סיפרה כי בגיל 11 שאלה את הוריה "מתי נהפוך ליהודים באמת", שאלה שהובילה בסופו של דבר להתקרבות המשפחה לזהות היהודית. אביה, פרופ' למשפטים באוניברסיטת הרווארד, פרסם ב־2018 ספר עטור שבחים על זהות יהודית עכשווית, "הפרדוקס היהודי־אמריקני".

בקולומביה, המורשת שהיא יורשת כבדה במיוחד. מאז פרוץ המלחמה בעזה הפך הקמפוס לאחד ממוקדי המחאה הסוערים בעולם: הפגנות ענק, קריאות לחרם אקדמי על ישראל, שיח אנטי־ציוני בוטה, ותלונות חוזרות מצד סטודנטים יהודים וישראלים על אווירה מאיימת. חלק מהמפגינים קראו בפומבי לסיום קיומה של ישראל כמדינה יהודית – קריאות שנתפסו בעיני רבים כהסתה.

הנשיאה הקודמת, מינוש שפיק, התקשתה לאזן בין מסורת חופש הביטוי של קולומביה לבין לחצים כבדים מצד תורמים, הורים וחברי קונגרס רפובליקנים. היא סגרה את הקמפוס לציבור, העידה בפני ועדת קונגרס, ואישרה את כניסת משטרת ניו יורק לקמפוס לאחר השתלטות מפגינים על אחד המבנים. בתוך חודשים ספורים מצאה את עצמה מותקפת מכל עבר, והתפטרה.

שתי נשיאות זמניות שהגיעו אחריה לא החזיקו מעמד. קתרינה ארמסטרונג ניהלה משא ומתן עם ממשל טראמפ לאחר שהוקפאו יותר מ־400 מיליון דולר במענקי מחקר, אך התפטרה בעקבות לחץ פוליטי. מחליפתה, קלייר שיפמן, הובילה להסכם עם הבית הלבן: תשלום של 200 מיליון דולר לממשל הפדרלי ועוד 21 מיליון דולר לקרן פיצויים לעובדים שטענו כי חוו אנטישמיות. בתמורה שוחזרו מרבית מענקי המחקר, ורוגע מתוח שב לקמפוס.

כעת, לאחר ארבעה חילופי הנהגה בפחות משלוש שנים, קולומביה מקבלת נשיאה קבועה – אך גם ניצבת בפני שאלות קשות: האם מנוקין תנקוט קו תקיף יותר נגד אנטישמיות, או שתמשיך במדיניות דיאלוג והכלה? האם תצליח לייצב מוסד שמצוי תחת מיקרוסקופ פוליטי מתמיד? והאם זהותה היהודית תסייע לה לגשר – או דווקא תחריף את המתקפה עליה?

ארגוני סגל וסטודנטים תומכי־ישראל הביעו תקווה זהירה כי מינויה יסמן שינוי. "אנחנו מקווים שנוכל סוף־סוף לחזור להתמקד במחקר ובהוראה, ושיושם סוף לאווירה הרעילה בקמפוס", נמסר מהם. אחרים מזהירים כי הציפיות גבוהות מדי, וכי שום נשיאה – מוכשרת ככל שתהיה – לא תוכל לפתור לבדה את השבר העמוק שחוצה כיום את האקדמיה האמריקאית.

כך או כך, ברור שמנוקין אינה נכנסת לתפקיד אקדמי שגרתי. היא נכנסת לזירת קרב אידיאולוגית, פוליטית ותרבותית – ושאלת הצלחתה תהפוך, במידה רבה, למדד לעתידה של קולומביה, ואולי של האקדמיה האמריקאית כולה.