מועצת השלום של טראמפ: גוף בינלאומי חדש עם וטו לאדם אחד ומיליארד דולר לכרטיס הכניסה

בטקס חגיגי בדאבוס שבשווייץ, בשולי הפורום הכלכלי העולמי, השיק נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ יוזמה בינלאומית חדשה בשם „מועצת השלום” – גוף שאמור, לדבריו, לטפל בסכסוכים גלובליים, לייצב אזורים מוכי מלחמה ולקדם הסכמי שלום. אלא שמאחורי הרטוריקה הפייסנית מסתתר מבנה חריג המעורר דאגה עמוקה בקרב דיפלומטים, משפטנים ובעלות ברית מערביות: מועצה בינלאומית ריכוזית, הנשלטת בפועל בידי אדם אחד.

על פי טיוטת האמנה שהופצה לבירות העולם, טראמפ מוגדר במפורש כיושב הראש הראשון של מועצת השלום, עם סמכויות נרחבות במיוחד: זכות וטו על החלטות, שליטה בסדר היום, הזמנת מדינות כחברות, אפשרות לפזר את המועצה כולה – ואף למנות לעצמו יורש. גורמים אמריקאים הבהירו כי כהונתו אינה מוגבלת בזמן, והוא יוכל להמשיך לעמוד בראש המועצה גם לאחר תום כהונתו הנשיאותית.

„זהו מבנה שאין לו תקדים במערכת הבינלאומית המודרנית”, אומר פרופ’ מארק וולר, מומחה למשפט בינלאומי מאוניברסיטת קיימברידג’. „מדובר ביוזמה שמרכזת כוח גלובלי בידיו של אדם אחד – מצב שמעלה סימני שאלה כבדים לגבי איזונים, אחריות ושקיפות”.

 

„זהו מבנה שאין לו תקדים במערכת הבינלאומית המודרנית”, אומר פרופ’ מארק וולר, מומחה למשפט בינלאומי מאוניברסיטת קיימברידג’. „מדובר ביוזמה שמרכזת כוח גלובלי בידיו של אדם אחד – מצב שמעלה סימני שאלה כבדים לגבי איזונים, אחריות ושקיפות”.

 

מחיר הכניסה: מיליארד דולר

אחד הסעיפים הבולטים והמעוררי מחלוקת באמנה הוא נושא המימון. מדינות המבקשות חברות קבועה במועצת השלום לתקופה העולה על שלוש שנים נדרשות, הלכה למעשה, להתחייב לתרומה של מיליארד דולר. הממשל האמריקאי מיהר להבהיר כי מדובר ב„תרומה וולונטרית” ולא בדמי חבר חובה, אך גורמים דיפלומטיים באירופה מודים כי הלחץ להצטרף – ולשלם – הוא משמעותי.

פקיד אמריקאי בכיר אמר כי הכספים ינוהלו תחת „סטנדרטים פיננסיים מחמירים”, אך מבקרי היוזמה מזהירים כי מדובר במנגנון שעלול לרוקן מקורות מימון מהאו״ם, שכבר סובל מקיצוצים חדים מצד וושינגטון.

מי בפנים – ומי בחוץ

על פי רשימות שפרסם הבית הלבן, יותר מ־20 מדינות כבר הביעו נכונות להצטרף למועצת השלום, ובהן: ישראל, מצרים, ירדן, ערב הסעודית, קטאר, איחוד האמירויות הערביות, מרוקו, טורקיה, פקיסטן, אינדונזיה, אזרבייג׳ן, קזחסטן, אוזבקיסטן, וייטנאם, מונגוליה, ארגנטינה, אלבניה, ארמניה, בלארוס, קוסובו והונגריה.

עבור ישראל, ההצטרפות נתפסת בירושלים כהזדמנות לשמור על ערוץ השפעה ישיר מול הממשל האמריקאי, במיוחד נוכח השינויים בזירה הבינלאומית והביקורת הגוברת על ישראל במוסדות האו״ם. עם זאת, גורמים דיפלומטיים ישראלים מודים בשיחות סגורות כי המנגנון הריכוזי של המועצה מעורר גם אי־נוחות.

מנגד, רוב מדינות מערב אירופה סירבו להצטרף – בהן צרפת, בריטניה, נורווגיה, שבדיה וסלובניה. שר החוץ הצרפתי, ז’אן־נואל בארו, אמר כי פריז „לא תתמוך בגוף שנועד לעקוף או להחליש את האו״ם”. טראמפ הגיב באיום להטיל מכסי עונשין כבדים על יין צרפתי – תגובה שהמחישה בעיני מבקריו את אופייה הכוחני של היוזמה.

מדינות מפתח כמו גרמניה, איטליה, קנדה, סין, הודו, רוסיה ואוקראינה טרם קיבלו החלטה סופית.

רוסיה, אוקראינה והצעה צינית

המקרה הרגיש ביותר נוגע לרוסיה. טראמפ הודיע כי הזמין את הנשיא ולדימיר פוטין להצטרף למועצה. בקרמלין הבהירו כי ההצעה „נבחנת”, אך הוסיפו מהלך פרובוקטיבי: נכונות לתרום מיליארד דולר – מכספי נכסים רוסיים שהוקפאו במערב בעקבות הפלישה לאוקראינה.

נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, הגיב בחריפות: „קשה לדמיין איך מדינה תוקפנית והקורבן שלה יכולות לשבת באותו גוף ולדבר על שלום”.

לא רק עזה

למרות שמועצת השלום הוצגה תחילה כמנגנון שנועד לפקח על הפסקת אש ושיקום בעזה, נוסח האמנה הסופי אינו מתמקד בעזה כלל. תחת זאת, היא מגדירה את עצמה כגוף עולמי לקידום „יציבות, ממשל חוקי ושלום מתמשך” בכל אזור הנתון לסכסוך – מאוקראינה וסוריה ועד איראן וסודן.

שליחו של טראמפ לענייני שלום, סטיב ויטקוף, אמר כי מדובר ב„מועצת פעולה, לא רק דיבורים”, ואילו שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו הוסיף: „זהו ניסיון למלא ואקום שהקהילה הבינלאומית הותירה”.

 

לצפייה בסרטון החתימה:

https://www.youtube.com/shorts/YdjOsDi6lUQ?feature=share

 

האו״ם על הכוונת

טראמפ עצמו לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מהאו״ם. „הלוואי שלא היינו צריכים מועצת שלום חדשה”, אמר. „אבל אולי האו״ם פשוט לא מתפקד”. בשבועות האחרונים פרש הממשל האמריקאי מעשרות מסגרות בינלאומיות – מהלך שמחזק את התחושה כי מועצת השלום נועדה להוות אלטרנטיבה, אם לא תחליף, למערכת הרב־צדדית הקיימת.

דובר האו״ם ניסה למזער את המתח והדגיש כי „ארגונים בינלאומיים שונים יכולים להתקיים זה לצד זה”, אך מאחורי הקלעים החשש עמוק.

אדם אחד במרכז

הביקורת החריפה ביותר נוגעת לאופייה האישי של היוזמה. „שלום עולמי לא נבנה סביב פולחן אישיות”, אומר פרופ’ וולר. „הוא דורש קונצנזוס רחב, לא מוסד שתלוי ברצונו של מנהיג אחד”.

הטקס בדאבוס – שבו חתם טראמפ על האמנה בעוד מנהיגים עומדים סביבו וצופים – המחיש בעיני רבים את המהות: ניסיון לעצב מחדש את הסדר העולמי בדמותו של הנשיא האמריקאי.

השאלה הגדולה שנותרה פתוחה היא האם מועצת השלום תהפוך לכלי אפקטיבי לקידום יציבות ופתרון סכסוכים – או שתיזכר כניסוי כוחני, יקר ושנוי במחלוקת, שביקש לרכז את הדיפלומטיה העולמית ביד אחת.