וייט היא אחת מאלפי תושבים שעדיין מנסים להבין כיצד — והאם בכלל — ניתן לבנות מחדש את חייהם לאחר שריפות מונעות־רוח שקרעו בינואר אשתקד את אזור לוס אנג’לס, גבו את חייהם של לפחות 31 בני אדם והחריבו יותר מ־10,000 בתים צמודי קרקע. על פי הערכת חברת ביטוח־המשנה גלאגר רה, מדובר באסון השריפות היקר ביותר בתולדות ארצות הברית, עם נזקים כוללים המוערכים בכ־65 מיליארד דולר.
רוב הבתים שנהרסו בשריפות איטון ופליסיידס היו מרוכזים בשלוש קהילות שונות מאוד זו מזו: אלטדינה — שכונת מעמד ביניים בצפון־מזרח לוס אנג’לס; פסיפיק פליסיידס — מובלעת הררית יוקרתית מן היקרות בעיר; ומליבו — רצועת חוף אייקונית, יוקרתית ופגיעה סביבתית.
שנה לאחר האסון, תמונת ההתאוששות רחוקה מלהיות אחידה. קצב הבנייה מחדש משתנה באופן חד בין שכונה לשכונה, ונקבע במידה רבה לפי שלושה גורמים מרכזיים: רמת העושר של בעלי הבתים, עומק כיסוי הביטוח שלהם, ומידת הנכונות של הרשויות המקומיות לצמצם ביורוקרטיה. כל אחת משלוש הקהילות מנוהלת על ידי גוף שלטוני שונה — אלטדינה בידי מחוז לוס אנג’לס, פסיפיק פליסיידס בידי עיריית לוס אנג’לס, ומליבו כעיר עצמאית — והפערים ביניהן מתורגמים להבדלים דרמטיים בקצב השיקום.
שנה לאחר האסון, תמונת ההתאוששות רחוקה מלהיות אחידה. קצב הבנייה מחדש משתנה באופן חד בין שכונה לשכונה, ונקבע במידה רבה לפי שלושה גורמים מרכזיים: רמת העושר של בעלי הבתים, עומק כיסוי הביטוח שלהם, ומידת הנכונות של הרשויות המקומיות לצמצם ביורוקרטיה. כל אחת משלוש הקהילות מנוהלת על ידי גוף שלטוני שונה — אלטדינה בידי מחוז לוס אנג’לס, פסיפיק פליסיידס בידי עיריית לוס אנג’לס, ומליבו כעיר עצמאית — והפערים ביניהן מתורגמים להבדלים דרמטיים בקצב השיקום.
ניתוח של יותר מ־9,000 מגרשים שנהרסו בשלושת האזורים שנפגעו בצורה הקשה ביותר מעלה תמונה עגומה: רק כשליש מבעלי הבתים נקטו צעדים כלשהם לקראת בנייה מחדש — הגשת בקשות להיתרים, תכנון אדריכלי או עבודות הכנה. כ־4 אחוזים מהמגרשים כבר נמכרו, לרוב למשקיעים או לרוכשים בעלי הון. כל היתר נותרו ריקים — אדמה חשופה, זיכרון קפוא, עתיד לא מוכרע.
באלטדינה, מאמצים חריגים של מחוז לוס אנג’לס לצמצום ביורוקרטיה הפכו את השכונה למובילה בשיעור הבתים שנכנסו להליך שיקום. המחוז הקים מנגנון “תחנה אחת” להיתרים, ויתר על חלק מדמי האגרה, והכין תוכניות בתים מאושרות מראש לביקורת מהירה. תהליך שבדרך כלל נמשך ארבעה עד שישה חודשים קוצר לכ־31 ימי עבודה בממוצע. אלא שגם שם, רבים מבעלי הבתים פשוט אינם יכולים להרשות לעצמם לבנות מחדש.
יותר מ־40 אחוזים מהבתים הצמודים לקרקע באלטדינה נהרסו. כ־43 אחוזים מהבתים הללו הגישו בקשה להיתר, אך פחות מחמישית מהקבוצה הזו החלו בבנייה בפועל. מחסור בהון עצמי, מאבקים עם חברות ביטוח, עלויות קבלנים מזנקות וזיהום קרקע מסוכן — כל אלה מעכבים את הדרך חזרה הביתה. עשרות תושבים מבקשים להציב קרוואנים או מבנים זמניים על המגרשים שלהם, כדי להישאר לפחות פיזית בשכונה בזמן ההמתנה.
ג’ו פורד, בן 64, תושב דור שני באלטדינה, מביט מדי בוקר בשכניו. “יש כאלה שכבר שמים טיח, יש להם גגות,” הוא אומר. “אני רק רוצה להיות אחד מהם.” הוא ואשתו שילמו במשך חודשים גם משכנתה על הבית שנשרף וגם שכירות לדיור זמני — כ־6,200 דולר בחודש. לאחר מאבק ממושך, חברת הביטוח הסכימה לפצות חלקית בלבד, והותירה אותם עם חוב של כ־20 אלף דולר. הפוליסה שלהם עומדת להסתיים, והם שוקלים לעבור להתגורר בקרוואן על המגרש.
בפסיפיק פליסיידס, התמונה שונה אך לא פחות מטרידה. כאן, בעלי הון יכולים להרשות לעצמם לבנות מחדש — או למכור למי שיכול. קארי רואן, סוכנת נדל”ן שאיבדה את ביתה, מתארת תחושת תסכול עמוקה. “המקום פשוט נעלם,” היא אומרת. “והכי קשה לדעת שזה היה יכול להימנע.” מרכז קניות סמוך שרד את השריפה לאחר שבעליו, מיליארדר, שכר שירותי כיבוי פרטיים.
יותר מ־3,000 בעלי בתים בפליסיידס שאיבדו את בתיהם טרם הגישו בקשות להיתרים. רבים מהם חוששים מהעלויות: הערכות הבנייה נעות בין 800 ל־1,200 דולר למטר רבוע, סכומים שעולים לעיתים על כיסוי הביטוח. בעלי יכולת שואבים מחסכונות, אחרים מוכרים — לעיתים למשקיעים הרוכשים מספר מגרשים ומתכננים לבנות בתים גדולים ויקרים יותר, מה שמאיץ תהליך של שינוי חברתי־מרחבי בשכונה.
מליבו מציגה את האתגר הקשה ביותר. לאחר שההריסות פונו, נותרו עמודים חשופים לאורך קילומטרים של חוף — תזכורת לאסון ולמורכבות הבנייה באזור רגיש סביבתית, המועד למפולות בוץ ושחיקת חוף. מתוך כ־600 בתים שנהרסו, רק כשליש הגיעו לשלב בקשת היתר, ורק 22 היתרים הונפקו בפועל עד סוף השנה — שניים בלבד לאורך קו החוף.
דני וקתרין סמית’ החלו את ההליך מוקדם, אך נתקלו במכשולים חדשים: תקנים סביבתיים מחמירים, מגבלות גובה, קרבה לאוקיינוס. “אמרו לנו: ‘את זה אי אפשר יותר לבנות ככה’,” מספר דני. בסופו של דבר הם מכרו את המגרש ב־5 מיליון דולר — שלושה מיליון פחות מהמחיר ששילמו שנתיים קודם לכן.
מומחים מזהירים כי קצב השיקום האיטי אינו רק בעיה פרטית אלא סכנה אזורית. סטיוארט גבריאל, מנהל מרכז זימן לנדל”ן באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג’לס, מעריך כי תהליך שהיה אמור להימשך שלוש שנים עלול להימתח לשש. עיכוב כזה מעמיק מחסור בדיור, מעלה מחירים, ומאיץ מעבר נכסים מבעלי בתים מקומיים לבעלי הון.
וייט, שחוזרת שוב ושוב לאדמה השרופה במליבו, עדיין מתלבטת. היא ואחותה ירשו את הבית ונדרשות כעת להשקעות תשתית עצומות, כולל החלפת קו מים בעלות של מאות אלפי דולרים. “החלק הכי מר,” היא אומרת, “הוא השאלה אם שווה לנו לבזבז את חמש השנים הבאות על מאבק — או פשוט לוותר.”
שנה אחרי האש, לוס אנג’לס אינה רק עיר בשיקום — היא מראה חדה לפערים החברתיים של קליפורניה. מי שיש לו, חוזר ובונה. מי שאין לו, מוכר ונעלם. והשאלה מי יוכל להישאר — ומי יידחק החוצה — כבר אינה רק תוצאה של אסון טבע, אלא של סדר כלכלי.
