במסיבת עיתונאים שלא נועדה במקור לעסוק בנושא, ממדני נשאל ישירות על גל הביקורת החריף מצד ארגונים יהודיים, נבחרי ציבור וגורמים בישראל – והשיב בנאום ארוך, כללי ומופשט, שבו נמנע כמעט לחלוטין מלהתייחס לחשש המרכזי שמביעים יהודים רבים בעיר: שהממשל החדש שולח מסר של הקלה כלפי אנטישמיות מודרנית, במיוחד זו המתעטפת בשיח אנטי־ישראלי.
״הייתי גאה לחתום על צווים ביצועיים שמאפשרים לממשל שלי להתחיל מדף נקי״, אמר ממדני. ״העיר הזו זקוקה לממשל שמחויב להילחם בשנאה ובפילוג, ואנחנו נעשה זאת באמצעות מימון אמיתי למניעת פשעי שנאה, חיזוק הקהילות, ותרגול פוליטיקה של אוניברסליות – לא באמצעות סמלים ריקים״.
״הייתי גאה לחתום על צווים ביצועיים שמאפשרים לממשל שלי להתחיל מדף נקי״, אמר ממדני. ״העיר הזו זקוקה לממשל שמחויב להילחם בשנאה ובפילוג, ואנחנו נעשה זאת באמצעות מימון אמיתי למניעת פשעי שנאה, חיזוק הקהילות, ותרגול פוליטיקה של אוניברסליות – לא באמצעות סמלים ריקים״.
דבריו נועדו להציג את ביטול הצווים של קודמו, אריק אדמס, כחלק ממהלך טכני וניהולי רחב יותר, שנועד למחוק שורת החלטות שהתקבלו לאחר הגשת כתב האישום הפדרלי נגד אדמס. אך עבור רבים בקהילה היהודית, ההסבר הזה נשמע כהתחמקות. מבחינתם, השאלה אינה טכנית אלא מהותית: מדוע בחר ראש העיר החדש דווקא לבטל את שני הצווים הרגישים ביותר עבור יהודי ניו יורק – ובפרט בתקופה של עלייה חדה באלימות ובאיומים אנטישמיים.
הצווים שבוטלו כללו, בין היתר, אימוץ רשמי של הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה – מסגרת מקובלת על מדינות, ערים ומוסדות ברחבי העולם, שמזהה גם צורות מסוימות של דה־לגיטימציה לישראל כביטוי של שנאת יהודים. צו נוסף אסר על רשויות העיר להחרים או לנתק קשרים עם ישראל. שניהם נתפסו בעיני תומכיהם ככלי הגנה בסיסיים לקהילה היהודית בעיר הגדולה בארצות הברית.
ממדני אמנם הודה כי ״ארגונים יהודיים מובילים״ הביעו חשש עמוק מהמהלך, אך בחר להדגיש כי קיימות גם קבוצות יהודיות המתנגדות להגדרה עצמה. ״אין כאן קונצנזוס״, אמר, והוסיף כי ממשלו ייבחן לפי תוצאות – לא לפי הצהרות. אולם הוא לא פירט כיצד בדיוק תיראה אותה ״הגנה אמיתית״, ולא השיב לשאלה האם ביטול ההגדרה מחליש את יכולת העיר לזהות ולהיאבק באנטישמיות בזמנה.
התגובה הזו לא הצליחה לבלום את הביקורת. ארגונים יהודיים הזהירו כי דבריו של ממדני אינם מרגיעים אלא מעמיקים את החרדה. נבחרת הציבור אינה ורניקוב, חברת מועצת העיר מברוקלין, האשימה אותו ב״שפיכת דלק על אש בוערת״, וטענה שהמהלך וההתעקשות עליו מעניקים רוח גבית לאנטישמים הפועלים במסווה פוליטי. גם גורמים דמוקרטיים מתונים הביעו דאגה, מאחורי הקלעים ובפומבי, מהמסר שהממשל החדש משדר.
הסערה מתרחשת על רקע מציאות מתוחה במיוחד. מאז 7 באוקטובר 2023, ניו יורק חוותה גל של תקריות אנטישמיות – מתקיפות פיזיות וונדליזם בבתי כנסת, דרך הטרדות בקמפוסים, ועד הפגנות שבהן נחצו קווים ברורים בין מחאה פוליטית לשנאה גלויה. עבור יהודים רבים בעיר, ביטול ההגדרה הרשמית לא נתפס כצעד מנהלי, אלא כסימן אזהרה.
תומכיו של ממדני טוענים מנגד כי הגדרת הברית הבינלאומית לזיכרון השואה הפכה לכלי פוליטי, וכי היא עלולה לפגוע בחופש הביטוי ולדכא ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל. לטענתם, המאבק באנטישמיות חייב להתבסס על אכיפה, חינוך ומשאבים – לא על נוסחים שנויים במחלוקת.
אך גם אם הוויכוח העקרוני על ההגדרה רחוק מהכרעה, האופן שבו בחר ממדני להתמודד עם הביקורת – ללא חרטה, ללא ניסיון לגשר, וללא מסר מפייס – מעמיק את תחושת הניכור בקרב חלקים נרחבים מהקהילה היהודית. עבורם, לא רק ההחלטה מדאיגה, אלא הסגנון: ההתבצרות, ההפשטה, וההיעדר המוחלט של אמפתיה פומבית.
כעת, הכדור במגרש של ראש העיר. הוא התחייב להילחם באנטישמיות ״בדרכו שלו״, אך יידרש להוכיח במהרה שדרך זו אכן מספקת ביטחון ממשי – ולא רק מילים יפות. עד אז, יהודי ניו יורק עוקבים בדריכות, תוהים אם העיר שהייתה עבורם סמל להגנה ולכוח פוליטי נכנסת לעידן של אי־ודאות.
