יותר משלושה חודשים הוא חי שם, ובשבת באמצע אוקטובר התעורר מעט לפני שמונה בבוקר – חולה, עם עצמות כואבות ושיעול יבש. כבר יומיים לא התקלח. הוא לגם מתרופה לצינון ושפעת. “אני לא רוצה ללכת. אני לא רוצה ללכת,” מלמל לעצמו. אבל חיכתה לו משמרת של ארבע שעות בהגשת טאקו באחת מעבודותיו בשכר מינימום, ועוד שש שעות בפינוי שולחנות בעבודה השנייה. בארנק היו בערך 17 דולר, ובחשבון הבנק מינוס 3.12 דולר. “אני חייב ללכת,” סיכם. “אין לי ברירה.”
בחוץ התעוררו גם השכנים – כולם בקופסאות משלהם. גבר שניהל חנות אופניים קטנה. אישה שיצאה לפני עלות השחר לארוז מצרכים במכולת. סטודנט לסיעוד שנראה בא והולך במדים שלו. בסך הכול כתריסר בני אדם חיו באשכול של סככות ויחידות אחסון שהוסתרו מאחורי בית בעמק סן פרננדו שבקליפורניה. לא היו במקום מים זורמים או חיבור לחשמל. שכר הדירה נע בין 600 ל–800 דולר לחודש.
“קשה לקרוא לזה דיור בר־השגה, כי המבנים האלה בכלל לא נועדו למגורים,” אומר מאט ברינטון, עורך דין מלוס אנג’לס המייצג שוכרים במצבי סיכון. “אבל זו המציאות שבה אלפי בני אדם בקליפורניה שמים גג כלשהו מעל הראש.”
אסטרדה, בן 33 ואב לשניים, ישב ביחידה שלו ליד מתלה בגדים עמוס בספרים על גרפיטי וגננות. “בינס, חם לך, אחי,” אמר לכלב הטרייר המנומר שזחל מתחת לשמיכות אל חיקו. אסטרדה רוקן קופסת מזון כלבים לקערה וחיטא את ידיו. שירותים לא היו – ולכן הוא פשוט לא הלך. הוא הדליק ג’וינט, התלבש, והכניס לתרמיל את תחנת הכוח הניידת שלו, בעוצמה של 300 ואט. פעם שאלה אותו עמיתה לעבודה, אחרי שראתה אותו טוען אותה: “אתה חסר בית?” והוא השיב: “אפשר לומר שכן – אבל לא ממש.” הוא ושכניו חיו על התפר שבין מי שיש להם קורת גג למי שאין להם, במעין “דיור נחות” שצמח ברחבי קליפורניה כהתאמה קיצונית למשבר הנגישות.
במדינת קליפורניה שכר הדירה החודשי הממוצע לדירת חדר שינה אחד עומד על כ–2,100 דולר. לפי הקואליציה הלאומית לדיור בהכנסה נמוכה, עובד שמקבל שכר מינימום נדרש לעבוד 98 שעות בשבוע כדי לעמוד במחיר כזה. רבים מן העניים מחפשים פתרונות אחרים. באחד המקרים חולק בניין רפואי בן שלוש קומות בשכונת פיקו–יוניון בלוס אנג'לס ל–15 יחידות בלתי חוקיות, חלקן זעירות עד כדי כך שלא הכילו אלא מזרן יחיד. המערכת החשמלית קרסה, ושריפה הפכה את הקומה העליונה לעפר. במקרה אחר שילמה משפחה בת חמישה 1,800 דולר לחודש עבור סככת אחסון בחצר של בית במפרץ המזרחי של סן פרנסיסקו.
“קשה לקרוא לזה דיור בר־השגה, כי המבנים האלה בכלל לא נועדו למגורים,” אומר מאט ברינטון, עורך דין מלוס אנג’לס המייצג שוכרים במצבי סיכון. “אבל זו המציאות שבה אלפי בני אדם בקליפורניה שמים גג כלשהו מעל הראש.”
כשאסטרדה הוציא את בינס לטיול בוקר, אחד השכנים שכב ישן על כיסא משרדי. אחר, שדחף עגלה עמוסה במיכלי חמישה גלון, יצא לקנות מים. וגבר בחלוק אפור ונעלי בית יצא מן הבית הראשי, שותה ישירות מקרטון חלב שיבולת שועל. זה היה בעל הבית, גרגורי ויליאם.
עיריית לוס אנג’לס הגישה נגד ויליאם, בן 44, כתב אישום מנהלי על שבע עבירות, ובהן שימוש בלתי מאושר בקרקע, הקמה ושינוי לא חוקיים של מבנים, אי־הוצאת היתרים ואי־ציות לצווים קודמים. ויליאם מודה כי “דחף את המעטפת”, אך טוען כי הוא מספק פתרון מצוקה לאנשים שכלכלת קליפורניה השאירה מאחור. “אנשים לא מקבלים שכר מחיה, אפילו לא שכר שמספיק לנשום,” אמר. “זה נורא.” לדבריו, ההסדר שלו הוא “דיור מעבר” של מוצא אחרון.
ויליאם עצמו חי בבית הראשי, על מזרן מוקף מראות – סידור שכינה “תא לזרוס”, שלטענתו מונע מהאנרגיה שלו “להתפזר בלילה”. הוא מספר כי חוויית בעל הבית הובילה אותו לתרגל “אי־רגשנות”, משום שלדעתו רגשות הם “חלק ממחזור המוות”. כמו רבים מהשוכרים שלו, גם הוא גדל בנדודים, ובשנות השלושים לחייו מצא את עצמו מתגורר ביחידת חצר קטנה בחצר של מישהו אחר. ב–2013 שיפץ ואן כדי לגור בו, אך גילה שהוא יכול להרוויח יותר אם ישכיר אותו. לדבריו, במשך יותר מעשור היה “בעל ואנים” והשכיר כ–24 בתים ניידים למגורים – עד שהרשויות החרימו את האחרון שבהם באביב האחרון. את הבית בן שלושת חדרי השינה בעמק סן פרננדו קנה בסוף 2022, והציב בו יחידות אחסון במקור כדי שדיירים מפונים יאחסנו את רכושם. אבל מי שאין להם לאן ללכת פשוט התחילו לגור בהן.
עיריית לוס אנג’לס הגישה נגד ויליאם, בן 44, כתב אישום מנהלי על שבע עבירות, ובהן שימוש בלתי מאושר בקרקע, הקמה ושינוי לא חוקיים של מבנים, אי־הוצאת היתרים ואי־ציות לצווים קודמים. ויליאם מודה כי “דחף את המעטפת”, אך טוען כי הוא מספק פתרון מצוקה לאנשים שכלכלת קליפורניה השאירה מאחור. “אנשים לא מקבלים שכר מחיה, אפילו לא שכר שמספיק לנשום,” אמר. “זה נורא.” לדבריו, ההסדר שלו הוא “דיור מעבר” של מוצא אחרון.
עבור אסטרדה, החיים שם פירושם כמעט לא לראות את בתו בת השמונה ואת בנו בן השש, שגרו עם אמם פחות מחמישה קילומטרים משם. הוא מעולם לא הזמין אותם ליחידת החצר האחורית; לא רצה שילדים ייכנסו למקום שאין בו שירותים או מים זורמים. במשך שבועות לא ראה אותם. “אני פשוט גמור מלחיות ככה,” אמר. “אני מתגעגע לילדים שלי. אני רוצה לקום בבוקר ולהתקלח כמו בן אדם.”
בעוד שבועיים ימלאו לו 34, והוא הציב לעצמו מטרה: לצאת משם עד יום ההולדת. בכל חודש בקושי הצליח לכסות את שכר הדירה, מזונות הילדים, חשבון הטלפון, המנוי לחדר הכושר שבו הוא מתקלח, כרטיסי האוטובוס והאוכל. אבל המכשול העיקרי למעבר היה העלות הראשונית – פיקדון ביטחון ושכר דירה של חודש לפחות, סכום שלא הצליח לחסוך.
בסופו של דבר, בתחילת דצמבר, חזר אליו מנהל אחד המקומות שבהם התעניין. השכירות עמדה על 1,200 דולר לחודש, ועוד 70 דולר עבור בינס. גם הפעם היה זה מבנה נסתר בחצר אחורית בעמק סן פרננדו: מבנה חיצוני שחולק לארבעה חדרים בסגנון מוטל קטן, עם מטבחון ושירותים משותפים. אבל כאן כבר היו חשמל ומים זורמים, והילדים יכלו לישון בבטחה.
יום לאחר שקיבל את המפתחות, פתח אסטרדה את הדלת לדירתו החדשה, שצוידה במיטה זוגית וארון בגדים. “כן, זה זה,” אמר בהתרגשות. “יש לי חימום, יש לי מזגן… אפילו פח אשפה, וואו.” הוא קפץ על המזרן כדי לבדוק אותו, תכנן איפה להעמיד את הספה ואת עבודות האמנות שלו, וסידר במגירה את הגרביים והתחתונים. “תראה כמה שקט כאן,” חייך.
אבל גם הדירה הזו – 1,200 דולר בחודש ועוד 70 לכלב – תהיה משא כבד על התקציב הזעום שלו. כמה זמן יצליח להחזיק מעמד לפני שייאלץ למצוא “פתרון ביניים” נוסף במשבר הדיור האינסופי של לוס אנג’לס? על כך אין לו תשובה. בינתיים, הוא רק מקווה שעד הפעם הבאה שהמציאות תדחוק אותו – הילדים שלו יספיקו לראות איפה אבא שלהם באמת גר.
