החברה מקווה שהסיוע מהממשל יחליף מימון בנקאי בסכום זהה, שנועד במקור לספק את הכסף אך ככל הנראה לא יצא לפועל. במקביל היא מתכננת לגייס עוד 5.5 מיליארד דולר באמצעות הגדלת ההון. מנכ"ל החברה, מייק ריינינגר, התייחס לעלייה החדה בעלויות ואמר לבלומברג: "נוכח העלייה בעלויות היינו צריכים למצוא דרך שתאפשר לפרויקט להתקדם". לדבריו, בחודשים האחרונים נוהלו "שיחות מאוד פרודוקטיביות" עם משרד התחבורה ועם רשות הרכבות הפדרלית כדי לשמור על התקדמות התוכנית.
פרויקט הרכבת שאמורה לחבר את לוס אנג'לס ללאס וגאס מתקשה עם העלויות
Brightline West היא לא שחקן חדש בתחום. החברה כבר אחראית על פרויקט מסילת רכבת אחר – קו Brightline בפלורידה, שמחבר בין מיאמי לאורלנדו. זה היה הקו הראשון בארצות הברית שנבנה במימון פרטי זה יותר ממאה שנה, וחלקו נפתח לנוסעים בשנת 2018. עם זאת, הקו ההוא אינו מוגדר כרכבת מהירה, כך שהפרויקט הנוכחי בין נבאדה לקליפורניה אמור להיות פריצת דרך אמיתית בתחום.
שר התחבורה שון דאפי הביע בתחילת השנה הערכה כלפי היוזמה, וכינה אותה "מרשימה". הוא השווה אותה לפרויקט הרכבת המהירה של מדינת קליפורניה, שנועד לקשר בין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו, אך סובל מעיכובים משמעותיים ומזינוק חסר תקדים בעלויות – מ־33 מיליארד דולר להערכה עדכנית של 106 מיליארד. "בזמן שהתוכנית של קליפורניה מתקדמת לאט מדי, פרויקט לאס וגאס־קליפורניה מציג התקדמות מרשימה", אמר דאפי.
הקמת קווי רכבת מהירים בארצות הברית נחשבת לאתגר ארוך שנים. בשונה מאירופה, יפן וסין, שבהן פועלות רשתות רכבת מהירות ענפות, בארצות הברית אין כיום אף קו כזה. נכון לעכשיו, שני פרויקטים בלבד נמצאים בבנייה: Brightline West שמחבר בין נבאדה לקליפורניה, ו־California High-Speed Rail Authority שאמור לחבר בין לוס אנג'לס לסן פרנסיסקו.
המימון הפדרלי לפרויקטים הללו שנוי במחלוקת. מאז שחזר לבית הלבן, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ קיצץ 4 מיליארד דולר שתוכננו למיזם הקליפורני, בטענה כי עלויותיו האדירות אינן מוצדקות. בנוסף, הוא ביטל מימון של כ־63.9 מיליון דולר לקו נוסף שתוכנן לקשר בין דאלאס ליוסטון.
עתה, נותר לראות האם משרד התחבורה יאשר את ההלוואה שביקשה Brightline West. מצד אחד, המיזם זוכה להערכה על החדשנות והשאפתנות שבו, ומוצג כפרויקט שעשוי לקרב את ארצות הברית לעולם התחבורה המהירה. מצד שני, ההיסטוריה של פרויקטי רכבת אמריקאיים שנמשכים שנים ומתנפחים בעלויות מעוררת ספקות אם המדינה תמשיך להכניס את היד לכיס הציבורי במיזמים בסדר גודל כזה.