אבי סרטי הבורקס

כבר יותר מ-4 עשורים שבועז דוידזון חי בלוס אנג׳לס, רחוק מהארץ, אך למרות המרחק הוא נותר עם זכויות רבות בעולם התרבות הישראלי. הבמאי, יוצר ומפיק חתום על קריירה עשירה של עשייה קולנועית עם סרטים כמו: ״שבלול״ (עם אריק איינשטיין), ״צ׳רלי וחצי״, ״חגיגה בסנוקר״, ״אלכס חולה אהבה״, ״משפחת צנעני״ וסדרתסרטי קומדיית הנעורים הפרועה ״אסקימו לימון״; כולם הפכו לקלאסיקות ישראליות חשובות.

בועז דויודזון 

ב-1979, בשיא ההצלחה, דוידזון העתיק את מקום מגוריו לארצות הברית. הרזומה הקולנועי העשיר שלו כבמאי פתח עבורו דלתות רבות בעיר המלאכים.
תחילה שיתף פעולה עם המפיק האגדי מנחם גולן ועם יורם גלובוס ב The Cannon Group, שבתחילת שנות ה-80 נחשבה לאחת מחברות הפקות הסרטים העצמאיות המצליחות בעולם עם שוברי קופות כמו: ״מעבר לשיא״, ״ספורט הדמים״, ״מחץ הדלתא״, ״נינג׳ה אמריקאי״, ״מבצע בעורף האויב״ וסופרמן 4.

דוידזון עבד עם כוכבי על, ביניהם: סילבסטר סטאלון, צ׳אק נוריס, ניקולס קייג׳ וז׳אן קלוד ואן דאם. בהמשך עבר דוידזון לעבוד עם המפיק ההוליוודי המצליח, אבי לרנר, בחברת MILLENNIUM MEDIA שם הפיק סרטים כמו: ״איש הקרח״, ״עכבישים תלת מימד״, ״לונדון נפלה״, ״המכונאי״, ״איש הקש״ ועוד.

לפני מספר חודשים, בגיל 80, החליט לעזוב את המשרד הגדול והמרווח של MILLENNIUM MEDIA בווילשיר ולצאת לפנסיה. אחרי 55 שנות עשייה בקולנוע הישראלי והאמריקאי הוא מפנה זמן לעצמו, לילדות ולנכדות.
נסעתי לפגוש את דוידזון בביתו בשכונת Hancock Park היפהפיה במרכז לוס אנג׳לס. הרחוב הפסטורלי והשקט מוקף עצים גבוהים ונוף ציורי, נושק ל Larchmont Village זוג שכונות קסומות בהן מתגוררים שמות רבים מתעשיית הקולנוע והמוזיקה של עיר המלאכים.
הבית הגדול ורחב הידיים בו גר דוידזון נבנה ב-1923. חלל הבית הפנימי מעוצב כמייצג אומנותי בפני עצמו: כל חדר נצבע בצבע אחר: הסלון באדום, המטבח בירוק ויש גם צהוב וכחול. הקירות מכוסים בציורים של אשתו, האמנית ברוריה (ביבי), ויצירות אומנות נוספות של אמנים אהובים על שניהם.
במסדרון מאחורי המטבח דוידזון מציג בפני פסלים של שני ראשים אותם רכש לפני שנים רבות בחנות בגדים בנחלת בנימין. הוא השתמש בהם בעטיפה הפנימית של הסרט והתקליט ״שבלול״: ״אני שומר אותם כאן כי הם מזכירים לי את תל אביב״, סיפר לי ובעיניו מתגלה געגוע עמוק.
על השולחן במטבח ניצבת תמונה ממוסגרת שצולמה לפני יותר מארבעים שנה ומתעדת התכנסות נדירה במהלך מסיבת יום ההולדת של בנם של יהודית סולה ורפי אדר. בתמונה מצטופפים להם יחדיו שלל גיבורי תרבות ישראלים: הסופר דן בן אמוץ, השחקנית טליה שפירא, יהונתן ונורית גפן, אביב גפן, שירה גפן, דורי בן זאב, צבי שיסל, אורי זוהר, ליהיא חנוך, מאיה חנוך הבת של... מהשיר המפורסם, ושלום חנוך״.

דוידזון עם חבורת לול המיתולוגית 

בועז דוידזון נולד ב-8 בנובמבר 1943 בתל אביב. הוריו עלו לארץ מפולין בתחילת שנות ה-30 והתגוררו ברחוב מאפו ליד הים. הוא למד בבית הספר תל נורדאו ובהמשך בגימנסיה הרצליה. אחרי הצבא נסע ללונדון ללמוד קולנוע.

הוא נשוי כאמור לביבי, אמנית שגם ערכה חלק מסרטיו, ואב לשלוש בנות שלא פנו להמשיך את דרכו בעולם הקולנוע אך מצטיינות בתחומן: ליזה הבכורה עובדת כפסיכולוגית, אנה הבת האמצעית זמרת אופרה מקצועית ותום רופאת ילדים.
את צעדיו הראשונים בעולם הבימוי עשה עם חבורת לול המיתולוגית שהייתה ידועה כמקבץ של אמנים מוכשרים ביניהם: אורי זוהר, אריק איינשטיין, יונתן גפן, שלום חנוך, צבי שיסל, יענקל׳ה רוטבליט, משה איש כסית, טליה שפירא ועוד רבים וטובים; שהתאגדו תחת חברת ההפקות ״הגר״ ועסקו בתחומי הקולנוע, מוזיקה, תיאטרון ומערכונים. החבורה נחשבה לחלק מהבוהמה התל אביבית וניהלה אורח חיים בלייני, רווי סמים ואלכוהול.

בועז, אלו זכרונות נותרו לך מהתקופה עם חבורת לול המיתולוגית?
״יש לי המון זכרונות יפים מאותה תקופה. חבורת לול, כמו שנקראה אז, הייתה ריכוז של יוצרים שלא מתרחש כל יום; אנשים שהתחברו זה לזה ביחד והיו כוח של יצירה משותפת. היינו נפגשים כמעט כל יום בדירה של אריק איינשטיין, יושבים שם עד הבוקר ותמיד היה קורה משהו: שיר נכתב או יצירה, מישהו היה מצחיק, בונה מערכון שלם או עושה מופע סטנד אפ, מישהו אחר מנגן על גיטרה. היינו מעשנים הרבה נאפס (קנאביס) בלי סוף. לא היו דאגות מיוחדות.
אבל אני הייתי צעיר מאוד, יותר מכולם, והיו כמה חבר'ה כמו אורי זוהר ואריק איינשטיין, שהיו כבר כוכבים גדולים ויותר מבוגרים. הרגשתי שאין לי מספיק מקום ושאני צריך אוויר. לא רציתי לקבל ציונים מאחד או מהאחר ושיגידו לי מה בסדר ומה לא. רציתי להיות עצמאי״.

אתה יצרת למעשה את ז'אנר סרטי הבורקס, עם שוברי קופות סופר מצליחים שהפכו לקלאסיקה ישראלית. אבל ההתחלה לא הייתה פשוטה בכלל.
״נכון, ממש לא פשוטה. טסתי ללמוד קולנוע בלונדון ואחרי הלימודים חזרתי לארץ וחשבתי שאני כבר יודע לעשות סרטים. אבל לא כך היה. הסרט הראשון שעשיתי היה ״שבלול״ עם אריק איינשטיין, שהיום הוא אולי נחשב לסרט היסטורי אבל הוא לא כל כך הצליח בזמנו. גם הסרט השני שלי, ״עזית הכלבה הצנחנית״, לא הצליח. זה עצבן אותי ואמרתי לעצמי שאני חייב להתחיל לעשות סרטים יותר ברצינות, כאלו שיזכו להצלחה.

באותה תקופה אם מישהו בא ואומר לך ׳בוא תעשה סרט׳ זה מותרות שאי אפשר לתאר בכלל. לכן קיבלתי כל הצעה. בהתחלה ניסיתי לעשות סרטים שהם לא אני; הושפעתי מסרטי אמנות באירופה בסגנון צ׳כי. אבל אז החלטתי שאני לא אעשה סרטים כמו ״חצי חצי״ שעשיתי עם אסי דיין. מה לי ולצ'כיה? אני גדלתי בתל אביב.
רציתי לעשות סרטים על הסביבה והחברים שלי. רציתי לעשות קומדיות, אני בן אדם שאוהב לצחוק ולהצחיק אז החלטתי לעבור לעשות סרטים מצחיקים ומלודרמטיים. הרבה אנשים לא זוכרים, אבל גם סרט הבורקס הראשון שעשיתי, ״צ׳רלי וחצי״, לא הצליח כשיצא לאקרנים אלא רק הרבה שנים אחר כך. הסרט הראשון שלי שבאמת זכה להצלחה גדולה היה ״חגיגה בסנוקר״.

המונח סרט בורקס הומצא בעצם על ידך. מהיכן מגיע השם?
״באותה תקופה היו סרטי מערבונים שנקראו מערבוני ספגטי. אלו סרטים שלא צולמו בהוליווד אלא באיטליה. השחקנים דיברו איטלקית ולאחר מכן הם דובבו לאנגלית והופצו ברחבי העולם. עם הזמן הם הפכו לפופולאריים מאוד ולמעשה גנבו את ההצגה מהמערבונים האמריקאים שאיבדו מתהילתם; קלינט איסטווד, לדוגמא, התפרסם לראשונה בזכות השתתפותו במערבון האיטלקי ״בעבור חופן דולרים״. פתאום נוצר גל של הרבה שחקנים הוליוודיים שלא היו בשיאם ועברו לשחק באיטליה. באותה תקופה של שנות ה-70 רומא הייתה כמו הוליווד. אני התאהבתי במערבוני הספגטי וחשבתי לעצמי מה מסמל את ישראל יותר מבורקס- גם חם וגם טעים, ומכאן הגיע השם סרט בורקס שאיך שהוא נכנס לז׳רגון השפה העברית״.

דוידזון על הסט של ״צ׳רלי וחצי״

אחד המוטיבים המרכזיים ברוב סרטי הבורקס הוא דפוס הייצוג של הגיבור: משתייך ליוצאי עדות המזרח, כהה עור בדרך כלל, מתגורר בשכונה נכשלת, חסר השכלה וגלותי שמנסה להשתלב בחברה אשכנזית אילטיסטית. ברוב המקרים הוא מושא ללעג ונמצא בקונפליקט תמידי עם דמות האשכנזי הלבן. כששאלתי את דוידזון כיצד עבר מהתרועעות עם חבורת לול הבורגנית בתל אביב לעשיית סרטים על קיפוח המזרחי, הוא מיהר להגן על יצירותיו תוך כדי שהוא שולל את הרעיון שסרטי הבורקס עוסקים בנרטיב המזרחי או עבורו.
דוידזון: ״אני לא חושב שסרטי הבורקס מדברים או פונים לקהל המזרחי. כל בני העדות אהבו את הסרטים הללו. אני עשיתי סרטים על החיים שראיתי סביבי; כשאחותי עמדה להינשא לבעלה, שמגיע מבני עדות המזרח ומשכונת שפירא, אמא שלי לא קיבלה את זה. הורי התנגדו לזיווג הזה, אבל בסוף לא הייתה ברירה אז נסענו אני, אבא ואמא שלי ואחותי לארוחת ערב אצלם בבית כדי שהמשפחות יכירו. אני הרגשתי טוב ושמחתי להגיע למשפחה עם 7 ילדים, אהבתי את הצחוקים מסביב לשולחן, את השמחה ואת החום.
אחרי הארוחה נסענו ברכב הביתה ואמא שלי הייתה בשוק, היא לא החליפה מילה עם אבא שלי רק התלוננה על האוכל שהם הגישו לנו. היא לא קיבלה את הקשר הזה. אבל זה לא עזר לה, אחותי התחתנה איתו, הם הקימו משפחה והם גרים עד היום ביחד ברמת השרון.
הפכתי את החוויה האישית הזו לסצנות ב״צ׳רלי וחצי״; צ׳רלי המזרחי (יהודה ברקן) מתאהב בגילה זהר (חיה קציר), בחורה אשכנזיה בלונדינית ממשפחה עשירה בצפון תל אביב. הוריה מגיעים לארוחת היכרות אצל ההורים של צ'רלי וההמשך ידוע.
אין פה עניין של קיפוח עדתי או משהו כזה, אם כבר להיפך: הגיבור המזרחי מוצג כדמות הטובה ובסוף יוצא מנצח. אני קודם כל בעניין של קומדיה והסיפור מסביב קושר את הקומדיה ומחזיק אותה״.

דוידזון חולק את סיפור חייו האמיתי גם בסרטי ״אלכס חולה אהבה״ ו״אסקימו לימון״- שניהם הפכו לסרטי קאלט ענקיים. סיפורו של אלכס שזור בחוויות ילדותו של דוידזון בתקופת הצנע בתל אביב של שנות ה-50. הסרט מתאר את סצנת השוק השחור, מוכר הקרח ברחוב וההתלווות לאמו כדי להשיג מוצרי צריכה בסיסיים. סיפורו של בנצי (אסקימו לימון) מרפרף לתקופת גיל ההתבגרות והנעורים של דוידזון בתל אביב, המרדף אחרי חוויות מיניות וחיי הלילה של העיר.

דוידזון עם יפתח קצור וענת עצמון על הסט של ״אסקימו לימון״

אילו זכרונות ילדות נותרו לך מתל אביב אחרי כל השנים בלוס אנג'לס?
״המון. אני זוכר את מלחמת השחרור כילד קטן בתל אביב. הייתי מביט בדאגה בירושלים שהייתה נצורה ולא היה לאנשים אספקת אוכל שם. שיחקתי ברחוב וגיליתי שאם אני משפשף אבן על קיר אז יוצאת אבקה לבנה שאני הייתי בטוח שהיא קמח. מילאתי קופסאות שלמות בזה כדי לשלוח קמח לירושלים. יום אחד הגיע אליי אחד העיתונאים הכי חשובים של עיתון מעריב באותה תקופה ושאל אותי מה אני עושה, אמרתי לו שאני מכין קמח לקחת לירושלים. הוא אהב את נקודת המבט התמימה שלי כילד על המלחמה וכתב על זה בעיתון.  

אני זוכר גם את יום העצמאות הראשון בעיר והחגיגות בכיכר. תל אביב היא העיר שהכי נוגעת בי. המקום הזה הכי מקסים והכי מרגיש כמו בית עם ביטחון ונעורים אין סופיים. מה שכן, פעם היה יותר מקום על הכבישים שם ואנשים היו פחות עצבניים, ועדיין, אני מאוד קשור לתל אביב, עד היום אני מרגיש בה יותר בטוח מבלוס אנג'לס״.

היו לך עשר שנים מדהימות בארץ מלוות בהצלחה גדולה. מה גרם לך לקום ולעזוב ללוס אנג'לס?
״זאת שאלת המיליון דולר שאני לא מפסיק לשאול את עצמי עד היום. לא התכוונתי לעבור לאל איי כדי לחפש קריירה או במטרה להישאר פה. רק רציתי להוריד מעלי את הלחץ הנוראי של העבודה. הייתי עושה הרבה סרטים וכל התהליך היה לא פשוט. הלחץ נובע מכך שאתה יודע שיש אנשים שהשקיעו הרבה מאוד כסף בסרט ואתה מטיס את הג׳מבו ג׳ט הזה וצריך שהוא יטוס בהצלחה.
כל תהליך העבודה בארץ אז היה מאוד פרימיטיבי. לא היו לשחקנים סוכנים ומנהלים אישיים כמו היום והיה קשה מאוד להתפרנס מעשיה קולנועית; לא עשיתי את הסרטים האלו ממחשבה על רווח אישי כלכלי אלא פשוט הייתי בטריפ של לעשות סרטים. לא הרווחתי הרבה כסף מהסרטים שלי. המצב קצת השתפר כשעשינו את ״אסקימו לימון״ עם מנחם גולן, הסרט היה להיט גדול ועד היום מכר יותר כרטיסים מכל סרט ישראלי אחר. הוא גם זכה להצלחה גדולה בכל העולם״.

בשיא ההצלחה באמריקה אתה מפיק סרטים עם כוכבים ענקיים כמו סילבסטר סטאלון וארנולד שוורצנגר, אבל אז The Cannon Group פושטת רגל ונסגרת
״קנון פשטה את הרגל בגלל חוסר תכנון. היינו עושים יותר מדי סרטים; הייתה תקופה שצילמנו 40 סרטים בבת אחת. היה מצב שמישהו היה ניגש למנחם גולן במעלית ואומר לו ׳יש לי רעיון לסרט׳... מתחיל לספר לו ומנחם היה עוצר אותו באמצע ואומר לו: ׳תפסיק לדבר ובוא תעלה לחתום חוזה׳. ככה זה עבד. זה היה מתיש ולא חכם. הייתי כל הזמן במתח עם הסרט יעבוד או לא״.

בשונה מהעבודה על סרטי הקומדיה שלך בישראל?
״כשאתה עושה סרט קומדיה אתה מרגיש כבר בצילומים אם הסרט יצליח או לא כי אנשי הצוות על הסט וההפקה הם הקהל הראשון שלך: אז אם אני מצלם סצנה עם זאביק רווח ויוסף שילוח ואני רואה שאנשים צוחקים אז אני יודע שזה עובד. למזלי ברוב המקרים הצוות היה מתפוצץ מצחוק, לפעמים הם היו עובדים עם מטפחות בפה כדי שהצחוקים לא יפגעו בסאונד.
הסטייל שלי היה להפוך כל סט צילומים שעבדתי בו למקום עם הרגשה טובה ונעימה ולתת חום לאנשים שאני עובד איתם. אבל הייתי עושה גם הרבה תעלולים ומשגע את השחקנים: ב״חגיגה בסנוקר״ עשיתי מתיחה ליוסף שילוח- יש בסרט סצנה שהוא הולך לבית של הרב ודופק בדלת, הרב פותח והם מנהלים דיאלוג. התחלנו לצלם, המצלמה עובדת, אבל סגרתי דיל עם כולם שברגע שיוסי דופק בדלת כולנו בורחים... שילוח דפק ודפק על הדלת ואין תשובה.. אני צעקתי לו מרחוק: ׳תדפוק יותר חזק׳ והוא המשיך והמשיך דקות ארוכות עד שהוא הסתובב וגילה שהוא לבדו בחדר בלי אף אחד״.

 זאב רווח ויהודה ברקן ז״ל (מתוך ״צ׳רלי וחצי״) 

מה ההבדל בין העשיה הקולנועית כאן לזו בישראל?
״בתקופה שלי הכל היה נעשה באופן פרגמטי ובמעט כסף. לא היה ועד עובדים שיגן עליך והיית עובד 16-17 שעות ביום בלי שעות נוספות. זו הייתה עבודת פרך ולא היה זמן לטפל בפרטים קטנים. בעבודה על סרט באמריקה הכל מסודר ויש תקציב לכל דבר. מאחר שבישראל היתה תחושה שזה נס משמיים שעושים בכלל סרט, אז לא היית יכול לבוא בטענות למפיקים. אני זוכר שהייתי מצלם באמצע הרחוב ולא היה לי אפילו כסא לשבת עליו. בארצות הברית יש לך כיסא במאי מיוחד, טריילרים שלמים רק עבורך, ויכולת לצלם הרבה יותר ימים. יש בארצות הברית מסורת גדולה כי נעשו פהכל כך הרבה סרטים חשובים״.

״אחרי 15 שנה ומיליון פסיכאטרים מצאתי את היופי של לוס אנג׳לס״ 

דוידזון: ״כשעשיתי את ״אלכס חולה אהבה״ כבר חייתי כאן, זה היה כמה שנים אחרי שעברנו ללוס אנג'לס. ראיתי את ההצלחה של הסרט בישראל ורציתי להרגיש את זה מקרוב. פתאום התחלתי לחלום כל יום שאני חוזר לארץ. לא סבלתי את לוס אנג׳לס: כשצילמנו פה הצוות היה מגיע אליי עם הצעות ללוקיישנים ואני הייתי אומר שזה לא טוב והמקום ההוא לא מתאים. זו הייתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני מחפש את הארץ. עד היום, מה שהכי מרגש אותי ונותן לי השראה אלו אלמנטים של הארץ. כור ההיתוך של אנשים, מקומות, בליל של שפות, אוכל וריחות - יש בארץ קצב חיים אחר. הייתי נאמן לתל אביב כמו בעל ואישה. אחרי 15 שנה ומיליון פסיכיאטרים מצאתי את היופי של לוס אנג'לס״.

אתה עדיין מתגעגע לישראל?
"אני לא מפסיק להתגעגע לארץ. אבל יש לי כאן משפחה, שלוש בנות ושלוש נכדות. הייתה תקופה שהייתי עצוב כי הבריכה בבית הייתה ריקה כשהילדות עזבו, אבל עכשיו הגיעו הנכדות והן באות כל הזמן אז יש יותר חיים״.

כמה קשה היה להיות פה ב-7 באוקטובר ובזמן המלחמה בארץ?
״היה לי מאוד קשה להיות כאן ולראות מה קורה במדינה ב-7 באוקטובר ועם כל המלחמה. עצוב לי מאוד שאני לא שם כי אני רואה את עצמי כתל אביבי טוב שמעודכן ויודע מה קורה. אבל עכשיו יש לצערי פרק שלם בהיסטוריה של המדינה שאני לא כלול בו.
בזמן שאתה חי פה אתה לא יכול לומר שום דבר או לבקר את המצב בארץ; הישראלים יגידו לך, סתום את הפה, אתה לא גר כאן, תבוא לגור בארץ ואז תדבר״.

עשייה קולנועית ישראלית והוליוודית מרשימה, דוידזון עם ארנולד שוורצנגר 

יש שחקן שאתה מעריץ או דמות לחיקוי עבורך?
״צ׳רלי צ׳פלין הוא מודל גדול לחיקוי. הוא היה ענק ולמדתי ממנו כל מה שאני יודע. הוא הקדיש כל כך הרבה רצינות ועבודה בעשיית סרטים מצחיקים. צ׳פלין ידע להביא את החיבור של מלודרמה וקומדיה עם הרבה רגש ובצורה גאונית. זה מה שאני ניסיתי לעשות בסרטים שלי״.

סרט אחד שאתה אוהב במיוחד?
״אני מאוד אוהב את ״High Noon״ או כמו שהוא נקרא בעברית ״בצהרי היום״. זה מערבון בשחור לבן משנות ה- 50 של פרד זינמן. בכלל גדלתי על מערבונים ואני מאוד אוהב את כל הז'אנר הזה. המערבונים היו אחת הסיבות שרציתי להגיע לאמריקה. הייתה תקופה שרציתי להיות קאובוי, אני אוהב את הרעיון שאתה על הסוס שלך עם תחושת חופש, רק אתה והרוח עפים ועושים מה שמתחשק לכם- זה בדרך כלל משהו טוב לטובת האחר ונגד הרשע״.

יצאת לפנסיה לפני כמה חודשים. מה אתה עושה בימים אלו?

״כן, זהו, הגיע הזמן שלי לעשות את כל הדברים שתמיד רציתי לעשות אבל לא יכולתי כי הייתי עסוק בעבודה: כמו לקרוא ספר, לנסוע לטייל, ללכת למוזיאון. עכשיו הימים שלי עוברים הרבה יותר באיזי, אין לי תוכניות. אני עדיין קם מוקדם אבל במקום לרוץ ולהתרוצץ אני רואה טלוויזיה מהארץ, קורא המון ואני גם הבשלן של הבית, אז אני הולך למרקט לקנות מצרכים ואז חוזר הביתה ומבשל. אנחנו כולנו צמחונים בבית אז אני מכין בעיקר אוכל צמחוני.
בשישי האחרון עשינו ארוחה לחברים ממצרים אז הכנתי אוכל בסגנון מזרח תיכון: חצילים, חומוס, טחינה, פשטידה, פול עם ביצה קשה ואבטיח עם גבינה בולגרית. אני נהנה מהתקופה השקטה עכשיו להיות עם המשפחה שלי ולחיות חיים רגועים״.