הדרך למדליה: סיפורה של אלופה

מאת: ליטל לוקסנברג

"תזכרי את הרגע הזה," אמרתי לעצמי כשרז הרשקו, אז בת 16, הטילה אותי על המזרן באיפון מושלם. עשור חלף, ואותה נערה צעירה הפכה לאלופה אולימפית, מעוררת השראה לדור שלם.

כשפניה של רז מופיעות על מסך הזום, אני לא יכולה שלא לחייך, אני רואה את אותן עיניים כחולות נחושות, אבל הפעם הן נוצצות מניצחון. "היי ליטל," היא מחייכת, "מי היה מאמין שמ' אבו-גבר' שהתחבאה בשירותים, אגיע לפודיום האולימפי?"

(גילוי נאות: כג'ודוקא בעברי, התמודדתי מול רז בגמר אליפות ישראל לבוגרות ב- 2012.למרות פער הגילאים, אני בת 38, היא בת 16 - רז ניצחה אותי באיפון מרהיב ולימדה אותי שיעור בג'ודו. זה לחלוטין היה ההפסד המתוק ביותר שחוויתי, ולראותה היום על הפודיום האולימפי ממלא אותי בגאווה עצומה).

קרדיט צילום: הוועד האולימפי לישראל

רז הרשקו, בת 26 מנתניה, היא לא סתם עוד ספורטאית מצטיינת. היא סמל לנחישות, לאמונה בעצמך, ולכוח להפוך חלומות למציאות.

מאחורי החיוך הכובש והעיניים הכחולות השובבות, מסתתר סיפור של מאבק, התמודדות עם קשיים, וניצחון של הרוח האנושית. זהו סיפורה של רז הרשקו - לא רק מסע לזכייה במדליה, אלא מסע של גילוי עצמי, התגברות על מכשולים, והגשמת חלום שנראה בלתי אפשרי.

מ'אבו-גבר' ל'הרשקולס': מסע של קבלה עצמית

ספרי לי, "אני פותחת, "איך הרגשת כשעמדת על הפודיום האולימפי?"

רז שותקת לרגע, ואני יכולה לשמוע את הרגש בקולה כשהיא עונה. "זה היה מטורף", היא אומרת בשקט. "חשבתי על הילדה ההיא שפעם קראו לה ' אבו-גבר', שהייתה מתחבאת בשירותים בבית הספר. ופתאום אני שם, על הפודיום, עם מדליה אולימפית".

רז מספרת על הקשיים שחוותה בגיל ההתבגרות: "במדינת ישראל, כנראה כמו בכל מקום בעולם, קשה מאוד לגדול ולהיות מתבגרים כי יש כל כך הרבה סטיגמות, כל כך הרבה תוויות. הם מתייגים אותך וברגע אתה פשוט לא שייך יותר. האחרים לא תמיד קיבלו אותי כמו שאני. הייתי מלאה, וזה לא התאים למבנה של בנות אחרות בגילי. גם עסקתי בג'ודו, והם היו אומרים - 'אה, זה ספורט לגברים, גבר. את שמנה'. את יודעת, הדרך שבה בני נוער מקניטים".

אבל רז לא נתנה לקשיים האלה לשבור אותה. היא מספרת איך פיתחה "עור עבה" שעוזר לה להתגבר על מכשולים רבים עד היום. "הסביבה הקרובה שלי חיבקה ועטפה אותי, והסבירה לי שזה בסדר לעשות מה שאני רוצה ואוהבת - שמה שאני זה מה שמיוחד" היא אומרת. "אולי אני מלאה - אבל זה בסדר. הכל בסדר. יש בנות רזות ויש גם בנות שמנות. זה לא משנה: המשקל שלך לא מגדיר אותך, מה שאתה עושה לא מגדיר אותך".

קרדיט צילום: הוועד האולימפי לישראל

הג'ודו: מקלט ומקור כוח

"הג'ודו היה המפלט שלי", רז מספרת וקולה מתרכך. "על המזרן, לא הייתי צריכה להיות אף אחד חוץ מעצמי. שם מצאתי את הכוח שלי". רז מגלה שהגיעה לג'ודו בזכות דודה, שני הרשקו, מאמן נבחרת ישראל בג'ודו.

"הגעתי לג'ודו בזכות שני. כל בני הדודים שלי עסקו בג' ודו בשלב זה או אחר בחייהם. אני פשוט היחידה שנשארה בזה", היא אומרת בחיוך. "הוא כמו סופרמן, רק במקום גלימה הוא לובש חליפת ג'ודו. הוא האמין בי כשאפילו אני לא האמנתי בעצמי. וזה אומר הרבה, כי אני די מאמינה בעצמי". הוא אמר לי 'רז, יש בך כוח שאת עוד לא מכירה. בואי נגלה אותו ביחד'.

רז מסבירה איך הג'ודו הפך למקום הבטוח שלה: "בג'ודו, כולן שונות - בגישה, באישיות, בתנועות. אבל זה גם המקום שמחבר את כולם תחת מטרה אחת: להיות הכי טובה שאת יכולה להיות. בג'ודו למדתי לקבל את עצמי".

אבל גם על המזרן, הדרך לא הייתה קלה. "היו שנתיים שהפסדתי בכל תחרות," היא נזכרת. "היו רגעים שחשבתי לוותר. אבל משהו בתוכי פשוט לא נתן לי".

הג'ודו הפך ממשהו שעושים אחרי בית הספר למרכז חייה בחטיבת הביניים. "בכיתה ז' או ח' זכיתי באליפות ישראל לנוער, בקטגוריית המשקל מעל 78 קילו", רז מסבירה. "היום זה נראה כמו סתם תחרות, אבל הייתי בעננים. הם נתנו לי להצטרף לנבחרת, הייתי נרגשת. הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות בחיים".

אתגרים בדרך: ממשקל לנחישות המעבר לקטגוריית המשקל הכבדה ביותר (מעל 78 ק"ג) היה אתגר גדול עבור רז. "זה היה קשה כי אני לא אחת מהגדולות - אני חושבת שאני בין הקטנות ביותר אם לא הקטנה ביותר בקטגוריית משקל זו. לא גבוהה, לא שמנה".

היריבות של רז לעתים קרובות שוקלות 30, 40 ואפילו 50 קילו יותר ממנה. בהתחלה היא הייתה אובדת עצות בקרבות שלה, היא מודה. "במשך השנתיים הראשונות היה מאוד קשה לעשות את המעבר. לא הצלחתי מאוד, הפסדתי לעתים קרובות, נפצעתי לא מעט". אבל היא התגברה גם על מכשול זה. "לא ויתרתי לעצמי. גם כשהיה קשה, התמיכה שקיבלתי והמאמנים עזרו לי להבין את המצב. אם לא הייתי תופסת את זה בעצמי, כנראה שלא הייתי כאן," היא אומרת.

הדרך לאולימפיאדה: מאבק וחלום

ההכנות לאולימפיאדה היו אינטנסיביות ומאתגרות. רז מספרת על הרגע המכריע בגראנד סלאם בטביליסי 2023 , שם זכתה במדליית הזהב הראשונה שלה בתחרות גראנד סלאם והבטיחה את מקומה באולימפיאדה.

"ידעתי שזו תחרות מכרעת וזו ההזדמנות שלי, כי לא כל המתחרות הטובות היו שם וזו הייתה תחרות שיכולה לקדם אותי", אומרת רז. "אחרי כל קרב שניצחתי, שני אמר לי: 'זו עוד הזדמנות, ועוד צעד לקראת המטרה שאנחנו רוצים להשיג'.

"שני הציב לוח ספירה לאחור במתחם האימונים, עם תמונה של מדליית זהב ועליה סימן שאלה," רז מספרת. "בכל בוקר, אחת מאיתנו הייתה כותבת כמה ימים נשארו. זה היה מלחיץ, אבל גם נתן לנו מוטיבציה אדירה".

היא מוסיפה בכנות, "היו רגעים של ספק, של פחד. אבל בכל פעם שהרגשתי שאני נופלת, הייתי מזכירה לעצמי למה אני עושה את זה. בשביל הילדה ההיא שחלמה להיות אלופה".

קרדיט צילום: הוועד האולימפי לישראל

הרגע הגדול: כשהחלום הופך למציאות

רז משתפת ברגע מרגש מהאולימפיאדה: "כמה שעות לפני קרב בחצי הגמר מול היריבה הטורקייה, נחתי צהריים וחלמתי שאני זורקת אותה בחצי גמר באיפון. זו יריבה שכבר נפגשנו מספר פעמים בעבר, אבל אף פעם לא הצלחתי לזרוק אותה. התעוררתי בהלם מהחלום".

ואז, כאילו בתסריט של סרט, החלום הפך למציאות: "עליתי לקרב בחצי הגמר, ואחרי 13 שניות - זה קרה. בדיוק כמו בחלום. זרקתי אותה באיפון".

רז מתארת את הרגע בהתרגשות: "כשהבנתי שזכיתי במדליה, הרגשתי שכל הדרך הארוכה, כל הקשיים, כל הדמעות - הכל היה שווה את זה". "כשעליתי על הפודיום, פתאום כל הדרך הארוכה עברה לי מול העיניים. הילדה המפוחדת שהייתי, כל האימונים, כל הדמעות. ופתאום הבנתי - עשיתי את זה".

קרדיט צילום: הוועד האולימפי לישראל

מסר לדור הבא: אמונה, התמדה וקבלה עצמית

 כששאלתי את רז מה המסר שלה לילדים ונוער שחולמים להגיע רחוק, היא ענתה בכנות: "תאמינו בעצמכם. זה נשמע קלישאה, אבל זו האמת. אם אני, ה' אבו-גבר' של פעם, יכולה להגיע לפודיום האולימפי, אז באמת הכל אפשרי".

היא מוסיפה: "אל תפחדו להיות שונים. להיות מי שאתם, בלי להתנצל. לא משנה כמה קשה, לא משנה כמה אומרים לכם שזה לא בסדר - תמשיכו ללכת אחרי החלומות שלכם".

רז מסיימת במסר חשוב על קבלה עצמית: "למדתי שהחוזקות שלי הן גם החולשות שלי, ולהפך. מה שנראה כמו חיסרון יכול להפוך ליתרון הכי גדול שלך. העיקר הוא לא לוותר על עצמך".

לסיכום: החלום הבא

כשאני שואלת אותה על העתיד, רז מחייכת. "החלום שלי הוא להיות מאושרת", היא אומרת בפשטות. "ברור שאני רוצה להמשיך ולזכות בזהב האולימפי. אבל מעבר לזה, אני רוצ ה להגשים את עצמי, למצות את מלוא הפוטנציאל שלי, ולהיות מאושרת בדרך".

לקראת סיום רז מציינת שלא יכלה להגיע לאן שהגיעה ללא תמיכת הספונסרים שלה: אדידס, שיכון ובינוי, אופרייט ליס, נוריס מדיקל, נסטלה גלידות, INX , SUPER PLAY.

היא מסיימת ואומרת: "אני רוצה להגיד תודה ענקית למשפחה שלי, למאמנים שלי ולבת זוגי – בלעדיהם הדרך בוודאי הייתה קשה יותר. אני לא יודעת אם הרבה יודעים,

אבל יש לי עוד אמא בחיים והיא ראש העיר נתניה - מרים פיירברג איכר שמגיל 3 חודשים הייתה נוכחת בחיי וליוותה אותי בכל התקופות וגם דאגה אישית לספונסרים באמצעות קרן נתניה. לא מכירה עוד ראשי ערים כאלו ואני אסירת תודה. תודה לכם ועליכם".

קרדיט צילום: הוועד האולימפי לישראל

סיפורה של רז הרשקו הוא יותר מסתם סיפור ספורטיבי. זהו סיפור על כוח הרצון האנושי, על היכולת להפוך כל מכשול להזדמנות, ועל הכוח שיש לכל אחד מאיתנו לעצב את גורלו. מדליית הכסף שלה היא תזכורת מבריקה לכך שעם נחישות, אמונה ותמיכה, כל חלום, גדול ככל שיהיה, ניתן להגשמה.

כשאנחנו מסיימות את השיחה, אני מרגישה שזכיתי להציץ לא רק לנשמתה של אלופה, אלא גם לליבה של אישה חכמה ואנושית להפליא. רז הרשקו היא לא רק אלופה על המזרן - היא מקור השראה לכל מי שחולם בגדול ומוכן לעבוד קשה כדי להגשים את החלומות שלו. היא מזכירה לכולנו שהדרך לפסגה מתחילה בצעד הראשון, וששווה לא לוותר לעולם על החלומות שלנו.

השקעה בעתיד: הצטרפו למהפכת הג'ודו הישראלי

סיפורה של רז הרשקו מוכיח כי השקעה בספורטאים צעירים יכולה להניב הישגים מרשימים ברמה העולמית. כעת, ניתנת לכם ההזדמנות להיות חלק מהדור הבא של ההצלחה הישראלית בג'ודו. קרן נתניה מובילה יוזמה להקמת מתקן אימונים מתקדם, שיספק לספורטאים צעירים את התנאים האופטימליים להגשים את חלומותיהם. בתרומתכם, אתם לא רק תומכים ברז הרשקו והישגיה המרשימים, אלא גם מניחים את היסודות לדור חדש של אלופים.

להצטרפות ליוזמה ולפרטים נוספים על כיצד תרומתכם יכולה לעצב את עתיד הג'ודו הישראלי, בקרו באתר קרן נתניה: WWW.NFND.ORG

או צרו קשר שלומי וורונר מנכ"ל:

972-54-6177860 +

SHLOMI@NFND.ORG

יחד, נוכל ליצור את הסיפור הבא של הצלחה ישראלית בזירה העולמית.