רוקד את אמריקה: עידו תדמור חוגג 60 בעיר המלאכים

זה שנים שהתרגלנו לראות כוכבים מעולם הבידור הישראלי מגיעים לסיבוב הגשמת חלומות בלוס אנג׳לס, רובם מעבירים כאן כמה חודשים וחוזרים בחרדת קודש לבית בישראל.
אך יש את אלו שכישרונם מדלג מעל הר הגעגועים לארץ, והם מצליחים לממש עצמם ולבנות בית גם כאן, בעיר המלאכים.

עידו תדמור ( צילום סקיי שמידט)

כל סלב, אפילו A ליסט, יודע שזה לא ממש משנה מה עשית בישראל, בארצות הברית אתה מתחיל הכל מחדש. אמנים כמו נינט טייב, אלון אבוטבול ואיילת זורר עשו את המעבר בהצלחה, השתקעו באל איי ועדיין שמרו על ״הישראליות שלהם״ ועל קשר ישיר, אישי ומקצועי עם הארץ.
הרקדן והכוריאוגרף עידו תדמור עבר לעיר המלאכים לפני 6 שנים ונדמה שהוא עסוק מתמיד. ניהול הופעות מחול, טיפוח מאות תלמידים בסטודיו שלו, ״מימודה״, ובנוסף, מעביר שיעורים פרטיים בהילינג ותרפיה. במשך תקופה לא קצרה המתנתי לרגע הנכון לספר על דרכו המסקרנת כאן.
תדמור הזמין אותי לביתו בשרמן אוקס, שם הוא מתגורר עם בן זוגו, איש האופנה והסטיילינג, שלו לבן. הוא סיים את אימון הבוקר השגרתי שלו, לבוש במכנסי ספורט וסווטשירט, בעודנו לוגמים תה ירוק הוא מקפיד לשאול על משפחתי בישראל: ״החיים של כולנו השתנו מאז אוקטובר 7, אנחנו לעולם לא נהיה אותו הדבר״, נאנח.

בכניסה לביתו תלויה באלגנטיות שרשרת הדיסקית למען החזרת החטופים שהביא לו שלו. תדמור מקפיד לענוד אותה לכל מקום, כמו גם את שרשרת החמסה היפהפיה שקיבל מאחותו לכבוד יום הולדתו האחרון, בו חגג 60 אביבים.
כל קשר בין הגיל לאיש מקרי בהחלט. תדמור כמו פיטר פן נצחי, מציג גזרה חטובה ושרירית, שיער ארוך ושופע והמון אנרגיות צעירות.

תדמור זכה לפרסום רב כשנחת בפריים טיים הישראלי כשופט בתוכנית של קשת, ״נולד לרקוד״, בערוץ 2 של אמצע שנות ה-2000. הוא נחשב ל״שופט הטוב״, כזה שאומנם משמיע ביקורת אך תמיד מעודד את המתחרים ומעניק עצות טובות ומנחמות. התוכנית הפכה אותו מרקדן וכוריאוגרף מצליח בתעשיה לכוכב, סמל סקס, נחשק על ידי נשים וגברים כאחד.
הצלחת ״נולד לרקוד״, שיחד עם ״כוכב נולד״, כבשה את המסך בישראל, הובילה אותו לקבל שורה של תפקידים גדולים: הוא כיכב לצידה של גילה אלמגור בסרט ״ידיים קשורות״ של דן וולמן, תפקידי אורח בסדרה ״הפיג׳מות״ וב״לאהוב את אנה״ בערוץ 10.

ב-2013 נבחר אחרי תחרות רבה ומתוקשרת להיות המנהל האמנותי של להקת הבלט הישראלי והרים אותה בעבודה צמודה עם לאה לביא, מנכ״לית הבלט הישראלי.
בשיא הצלחתו תדמור העניק לא מעט ראיונות פרובוקטיביים, כיכב במדורי הרכילות בישראל ופיתח יחסי אהבה שנאה עם עולם הכוכבות. היום, בגירסה בוגרת ושלמה של עצמו, הוא מדבר על המשפחה שלו בישראל והזוגיות הנוכחית עם בעלו שלו כדברים החשובים לו ביותר.
תדמור: ״ההתחלה שלי זה חלק ממה שאני היום וממה שאני עושה בכלל. אני בן להורים מדהימים ותומכים, חכמים ועם ראש פתוח. אמי (נטע ברדיצ׳בסקי) הייתה רקדנית בלהקה הקלאסית הראשונה בארץ ולקחה חלק מהבאת הבלט לישראל. אבי, ישעיהו תדמור, היה איש צבא ולא נכח הרבה בבית, אמא שלי קטעה את הקריירה שלה מפני שרצתה להיות אמא נוכחת בבית עבור הילדים, בזמן שזה לא היה מקובל לאשה בארץ להיות אמא במשרה מלאה ולנהל קריירה כרקדנית. התמיכה שלה היתה עבורי הקרקע לכל מה שעשיתי בחיי.
בהמשך אבי עבר לתחום החינוך, הוא פרופסור וניהל את בית הספר הריאלי בחיפה. אבא שלי ואני עברנו דרך ארוכה ממקום של מרחק לקרבה בלתי
רגילה ותמיכה הדדית היום. אני מאמין שהוא אחד האנשים שהכי מבינים אותי היום. גם אחותי היא דוקטור לחינוך והמשפחה שלי היא גרעין של תמיכה עבורי. מאז שעברתי לגור באל איי, הקשר הקרוב עם המשפחה התחזק אפילו עוד יותר״.

יציאה מהארון וכניסה לעולם המחול

תדמור נולד בירושלים, בהמשך עבר עם משפחתו לחיפה ואת רוב חייו העביר בתל אביב. לעולם הריקוד נכנס רק בגיל 15, שנחשב מאוחר יחסית, מה שלא הפריע לו לבנות קריירה מוצלחת ועשירה.

תדמור: ״כילד רציתי להיות בכלל וטרינר ואת עולם הריקוד גיליתי יותר מאוחר; זה פשוט התפרץ כמו הר געש; קיבלתי גוף מאוד נכון לריקוד, אני גמיש וחזק מטבעי ויש לי שמיעה מוזיקלית מצויינת שהגיעה מהבית. סבתי הייתה פסנתרנית, אחותי ניגנה בפסנתר והייתה רקדנית, וכמובן, אמי הייתה גם רקדנית, אז גדלתי בבית מלא בתרבות ואמנות״.
הקרבה המשפחתית בין תדמור להוריו באה לידי ביטוי גם בתקופה בה יצא מהארון כהומוסקסואל. תדמור: ״יצאתי מהארון בגיל 18 וחצי, בזמנים שזה היה מאוד קשה, זה היה מחוץ לחוק. אני שייך לדור של הומוסקסואלים שחטפו מכות בכל רמה אפשרית ביציאה שלהם. אבל הבנתי שאני לא אוכל לחיות את החיים שלי אחרת.

היציאה שלי הייתה מאוד פומבית, התראיינתי המון וגם ההורים שלי נכנסו לתמונה, כי כשאדם יוצא מהארון גם המשפחה שלו יוצאת בגללו. ההורים שלי הפכו להיות סוג של דגל לקהילה והם אפילו צעדו איתי יחד במצעד הגאווה הראשון שהתקיים בישראל.
זה היה אתגר לצאת ולהצהיר על עצמך כהומוסקסואל. הורי גרו בחיפה, מקום שלא היה הכי פתוח ומקבל. היה לי מאוד קשה שם. רק כשהגעתי לתל אביב והתחלתי לרקוד בלהקת בת דור, הרגשתי יותר נוח מפני שכמעט כולם שם סביבי היו הומוסקסואלים או חברים של גייז, אז קיבלתי מהם את התמיכה לה נזקקתי. צריך לזכור, אנחנו מדברים על עידן של לפני המדיה החברתית, לא היו אפליקציות של הכרויות, אני זוכר שהיינו מסתובבים בגן העצמאות ושם היינו מכירים אנשים, כך לצערי נראו החיים אז. היום, לשמחתי, ישראל עשתה דרך ארוכה וחשובה. הרבה יותר קל לצאת מהארון היום.
יש מובילי דעה, פוליטיקאים והמון אמנים שהם חלק מהקהילה. עם זאת, עדיין יש מקום לעשות עוד. יש מקומות בפריפריה שעדיין לא פשוט לצאת מהארון שם״.

״קיבלתי גוף מאוד נכון לריקוד, אני גמיש וחזק מטבעי״, עידו תדמור (צילום: אשקן אימאג׳)

תדמור הפך לסולן להקת בת דור ובהמשך עבר ללהקת בת שבע וגם שם הפך סולן, חלק מהתקופה תחת הכוריאוגרף האגדי אוהד נהרין.
הקריירה שלו נסקה, הוא התקבל ללהקה חשובה בארצות הברית, טס ועבד בכל רחבי היבשת ובהמשך גם באירופה, מפרוייקט לפרוייקט, הופעה להופעה.

בהמשך פציעה קשה בבטן התחתונה תחזיר אותו מניו יורק לישראל. תדמור: ״בתקופת השיקום הרגשתי שאני לא יכול להיות יותר כלי של אנשים אחרים. החלטתי שאני הולך להיות כוריאוגרף. אספתי סביבי קבוצה של סולנים שהיו חברים בלהקות ישראליות ועבדנו על ההפקה הראשונה״.

בגיל 27 תדמור יצר את ההפקה שפרסמה אותו בגדול: ״הסיר של סימה״ שזכתה להצלחה גדולה ובעקבותיה הקים להקת מחול משל עצמו.

מי פתח לך את הדלת לעולם הריקוד?
״כל כך הרבה אנשים סייעו לי, אבל מרכז סוזן דלל, בניהולו של יאיר ורדי, פתח המון דלתות מכיוון שהוא סוג של בית שליווה את היצירה שלי והיו בו המון חלונות להזדמנויות כמו פסטיבלים, ערבי גאלה והופעות. זה היה מקום שנותן לך המון מקום לצמוח ולגדול.
אחרי ההצלחה של ״הסיר של סימה״ החלטתי לפתוח להקה משל עצמי. הכל התחבר בעבודה שלי ככוריאוגרף ומהר הפכנו מתחרים ללהקת בת שבע, רק בלי התקציב הענק״.

באותה תקופה תדמור קיבל ממשרד החינוך והתרבות את הטייטל ״שגריר המחול הישראלי״, בו אחז שנים רבות, הוא החל לתור בעולם וללמד מחול במדינות רבות.
ב-2005 הלהקה ותדמור חוו מכה קשה, הסטודיו ומה שהיה הבית של כל רקדני הלהקה נשרף על כל תכולתו: התפאורה של ההופעות, התלבושו  והפרסים שקיבלו עלו באש והמקום נחרב לגמרי. תדמור מספר שהם לא יודעים בוודאות עד היום מה קרה, אבל משערים שזו הייתה הצתה.

איך היה המעבר מעולם הבמה לטלוויזיה בשיא הפריים טיים עם נולד לרקוד?
״בהתחלה החשיפה הייתה מאוד טובה. יש בה משהו מאוד נעים, אני גם ישבתי על המשבצת של השופט הטוב בתקופה שלא היו שופטים טובים, היה אז את סיימון קאוול שהיה השופט הרשע. פתאום הפכתי להיות המאמי הלאומי, מאוד מחובק וזה היה מאוד נעים. הוזמנתי להיות מנחה אורח בתוכנית הבוקר של תוכנית של קשת, וכן, גם הכסף היה טוב ועזר המון כי בתחום הריקוד לא מרוויחים המון.
אבל עם הזמן החשיפה הפכה גדולה מידי, התחלתי להרגיש שזה פוגע לי בקשר הפרטי עם בן הזוג שלי באותו תקופה וזה היה קשה. הפרסום הפך ממקום מחבק למקום מאוד מפחיד - כי יש בו משהו מבלבל ומטעה: לא כולם אוהבים אותך באמת. מתחת לאהבה החברתית יש הרבה ביקורת ומלא טוקבקים ושמועות לא נכונות עליי. זה הפך מאוד גדול ועוצמתי, ולא במובן הטוב של המילה. יש אנשים שמאוד קל להם עם זה אבל עבורי זה היה מאוד מורכב.
באיזשהו שלב הרגשתי שהטלויזיה והפרסום מתחילים להרחיק אותי מהדבר שאני- מעידו הרקדן והכוריאוגרף עם העבודה הקשה והיצירה בתוך הסטודיו. כשהעונה הרביעית של ״נולד לרקוד״ הסתיימה עשיתי כל שיכולתי כדי להתרחק מהתעשייה: הפסקתי ללכת לאירועים מתוקשרים, הסתגרתי בבית וכבר הייתי בתוך הזוגיות עם שלו וניסינו לשמור על הפרטיות שלנו.

הכרנו במסיבת פורים של שירזי, מקום שאתה ממש לא מצפה לפגוש בן אדם שתחייה איתו אחר כך את כל החיים״.

כיצד נראו החיים אחרי ״נולד לרקוד״?
״חזרתי לסטודיו לעבודות יצירה. הזמנתי 4 כוריאוגרפים צעירים לעבוד וליצור איתי. נתתי את עצמי שוב ככלי לכוראוגרפים שמצד אחד היו הרבה פחות מנוסים ממני אבל הביאו שפות חדשות שלא הכרתי כי אני שייך לדור אחר.

הייתי צריך להשיל את האגו שלי ולהיות תלמיד. זה נתן לי הזדמנות ללמוד ולהתפתח. זו הייתה אחת המתנות הכי יפות שנתתי לעצמי״.

במבט על תחנות בחייו אין כמעט מקום על הגלובוס שתדמור לא רקד, הופיע או לימד בו: ״לפעמים היו חודשים בהם הייתי יותר על מטוס מאשר על האדמה. אני נוחת במקסיקו, אחרי שעתיים אני בחזרה, למחרת אני בהופעה ומיד אחרי אני עולה על מטוס לסין. הייתי במלא מקומות מרגשים אבל מתישים באותה מידה״.

איך התחיל למעשה הפרק של המעבר ללוס אנג׳לס?
״טסתי לסיבוב הופעות בארצות הברית, וביניהם הייתי אמור להגיע לקנדה לכמה הופעות. כמה שעות לפני ההופעה הודיעו לי שמסך הוידאו נשרף וההופעה נדחית. חברה טובה שלי, טילי לוין, בעלים של רשת חנויות ״טיליז״ בקליפורניה, יצרה איתי קשר ואמרה לי ׳מה אתה עושה שם לבד בקנדה? בוא אליי בינתיים׳.
התארחתי אצלה בדיינה פויינט וערב אחד הכרתי שם פרופ׳ מאוניברסיטת צ׳פמן שהגיעה אליה לקפה. הייתה לנו שיחה נפלאה והיא שאלה אותי אם אני יכול לבוא להחליף אותה בכמה שיעורים של ריקוד במחלקת המחול של האוניברסיטה. עניתי לה שבשמחה היות ואני בחופש כרגע. ידעתי שמדובר באחת ממחלקות המחול הטובות בארצות הברית.
עשיתי עם התלמידים שיעור מדהים ולאחריו שוחחה איתי ראש מחלקת המחול באוניברסיטה ושאלה אם אני מעוניין לעשות תפקיד באוניברסיטה.
בהתחלה לא יכולתי להתחייב לשנת עבודה שם אז ויתרתי. אבל חצי שנה לאחר מכן הם פנו אליי שוב. הם עקבו אחרי בכל התקופה הזו והציעו לי תואר פרופסורה נשיאותית ישירות מנשיא האוניברסיטה ותפרו לי תפקיד מיוחד בו אוכל לנהל את הזמן שלי בעבודה עם האוניברסיטה.
זה נשמע מאוד מעניין, ובשיחה עם שלו החלטנו לעבור לארצות הברית. זה התאים מאוד לקריירה שלו, גם כי אחרי שעבד עם טובי האמנים בישראל - עבודה בסטיילינג בלוס אנג׳לס יכולה להיות אתגר וקפיצת מדרגה מעולה״.

זה בטח מאתגר להתחיל את החיים כאן בגיל 53?
״המעבר היה לא פשוט. נכון, הייתה לי את העבודה באוניברסיטה אבל הייתי צריך לבנות את עצמי כמעט מההתחלה. גם שלו, עם כל ההצלחה שלו בישראל ותיק העבודות המרשים שלו, לא הכירו אותו פה. שנינו מאוד התגעגענו למשפחה ולחברים בישראל, אנחנו מאוד קשורים אליהם.
שלו הוא אהבת חיי ואני קיבלתי אותו מתנה מהשמיים. השם המלא שלו הוא שלו לבן וכשמו כן הוא, יש בו משהו מאוד רגוע, מאוד מיושב, הוא ההפך הגמור ממני; אני חי בעולמות הרוח, מתעופף בשיגעון. שלו הביא לי איזון, בית, חום וזוגיות שיש בה חברות מאוד מאוד קרובה.
עם המעבר לפה רציתי להוריד הילוך עם כמות הטיסות, ההופעות והסיורים בשנה. לבלות כל יום במלון אחר זה שוחק את הגוף בצורה בלתי רגילה: אתה אף פעם לא אוכל או ישן כמו שצריך. בנוסף, ידעתי שזה יאפשר לי זמן איכות עם שלו ושנינו הרגשנו שאנחנו זקוקים לזה״.

בוא נדבר על פער הגילאים ביניכם, שלו צעיר ממך ב-20 שנה
״כן, אני קוגר אמיתי... צוחק. הבדל הגילאים בינינו גדול אבל זה עובד כי שלו מאוד בוגר לגילו ולי יש צד מאוד ילדותי, גם היום בגיל 60 אני עושה כל מה שעשיתי בגיל 20, הגיל באמת לא משפיע עליי במובן הזה.
במקרה שלנו זה עובד מאוד טוב, במידה מסוימת הוא יותר אבא שלי משאני שלו, בדברים מסוימים יש בו משהו מאוד בוגר ומצד שני אני מביא את הניסיון שלי ואת הגיל שלי בדברים אחרים, בגלל זה אני חושב שאנחנו מאוד משלימים אחד את השני. ללא שום ספק זה הקשר הכי בריא שהייתי בו ואם זה תלוי בי אז אנחנו נשאר ביחד לנצח.
בשנים רבות בחיי הייתי בקשרים סוערים מידי שלא עשו לי טוב בסופו של דבר. היום אני נמצא במקום אחר וטוב, אני לא צריך דרמות. יש משהו מאוד טוב בזה שאני יודע שאני הולך כל לילה לישון עם שלו ומתעורר איתו בבוקר. הוא פשוט מאזן אותי, שומר עלי ונותן לי לצמוח בחיים האישיים שלי ובחיים המקצועיים. שלו הוא הבית שלי״.

תדמור עם בן הזוג, שלו לבן

יש תוכניות להפוך הורים?
״זה נושא מאוד רגיש, לפני עשר שנים ניסינו להביא ילדים עם אם פונדקאית, ואחרי חודשים של ציפייה, התרגשות והכנות, ילדנו תאומים ב״לידה שקטה״. כל כך אכזרי לדעת שילדנו תאומות מתות. זה משהו שחונק אותי בגרון בכל פעם שאני מדבר על זה. אחרי זה, במשך הרבה שנים לא יכולתי לדמיין או לראות את עצמי אבא, זה חתך את הלב שלי וריסק את נשמתי. הייתי במקום של אבדון מוחלט. אבל כמו עוף החול, אני תמיד אעלה חזרה למעלה, השנים עברו ורק לאחרונה אנחנו מדברים יותר על העניין של להביא ילדים. שלו נמצא בגיל כזה שהוא גם מרגיש הרבה יותר מוכן. אני מאוד רוצה ילדים ואני חושב שזה יקרה מאוד בקרוב, אנחנו מכוונים לשם ובטח נעשה את זה פה באל איי.
אנחנו אף פעם לא נהיה אמריקאים, אולי נהיה אזרחים כי אנחנו בשלב הזה שאפשר לבקש אזרחות. אבל אנחנו כן נרצה לחיות בארץ, גם אם לא באופן מלא אז באופן חלקי. אם יהיו לנו ילדים, ברור לחלוטין שחלק מהערכים והחוויות שלהם הם יקבלו גם בארץ״.

רקדן ויזם: בתוכנית פתיחת מרכז ייחודי לריקוד, הילינג, מדיטציה ופילאטיס

קצת לפני הקורונה, סיפר לי תדמור, הוא כתב מספר תוכניות טלוויזיה שאחת מהן הייתה קרובה לחתימה עם נטפליקס ובהשתתפות ג׳סטין טימברלייק. אך מגפת הקורונה עצרה את הכל.
בימים אלו הוא מנהל קבוצת ריקוד ייחודית בסטודיו ״מימודה״ מיד ווילשר, הפועל מאחד מבתי הקפה השווים בעיר, ״פייפר אור פלסטיק״. הגעתי לסטודיו לצפות באחד השיעורים שהיו מלאים בכישרונות מהטובים באזור, רבים מתלמידיו המגוונים מעריצים אותו. תדמור מצידו לא רק מלמד לרקוד, הוא תמיד קשוב, מכיל ונותן עצה טובה בתחומים רבים בחיים.

הוא מרבה לשוחח עם תלמידים בתום השיעור, מחבק ומכוון אותם להיות הגירסה הכי טובה של עצמם.

על הפרק, סדרת תוכניות ריאליטי שעומדות לעלות לאוויר המתארות את השינויים הגדולים שעברו חלק מתלמידיו בסטודיו, הנצחונות הקטנים והגדולים שלהם. בנוסף, תדמור נמצא בפגישות עם משקיעים לפתיחת מרכז גדול ויחודי בתחומי הריקוד, ההילינג, מדיטציה ופילאטיס. תהיה במרכז גם מסעדה קטנה עם אוכל בריא. המקום, הוא מספר לי, יהיה בית לכל מי שרוצה ללמוד ריקוד, לתרגל אורח חיים בריא ולרפא את הגוף והנפש. סניף ראשון יפתח בעיר ובהמשך במקומות כמו קלאבסס או לגונה ביץ״.

״אנחנו אף פעם לא נהיה כמו שהיינו לפני ה- 7 באוקטובר - הפצע הזה לא יחלים לגמרי״

במהלך ביקורי ב״מימודה״ הבחנתי בדיסקית החטופים על צווארו. תדמור עונד אותה בגאווה ולא מהסס להסביר את ישראל ואת אירועי ה- 7 באוקטובר לכל מי שסביבו.
תדמור: ״הלכתי להופעה של מדונה עם סווטשירט של ״אנחנו עוד נרקוד שוב״ של המסיבה של הנובה, קניתי סוודר של Bring them home בכיכר החטופים בישראל ואני הולך איתו לשיעורים כדי שכולם יראו את זה ויבינו ששום דבר לא עבר ולא נגמר. צריך לדבר ולצעוק את הדבר הזה - זה פצע בוער. הקושי שלשבת פה ולצפות במה שקורה בארץ - זה לא יתואר.
שלו ואני התמכרנו לצפיה בחדשות. המלחמה בישראל מגדירה את הישראליות שלנו מחדש והקשר שלנו עם הארץ. יש חיבור נשמתי בין ישראלים שלא מאפשר לך לברוח מזה גם אם אתה כאן״.

תדמור היה אמור להגיע לישראל כדי לחגוג את יום הולדתו ה-60 בערב גאלה מיוחד ומסיבה גדולה בסוזן דלל. הכל התבטל כמובן. אך תדמור סיפר לי שהוא חגג את תקופת יום ההולדת בעשייה למען ישראל, כזו שנמשכת עד היום: ״פתחתי את השיעורים בחינם בזום והגיעו אליי עשרות רקדנים מהארץ. זה היה מקום של לתת ריפוי דרך מחול.

שלו ואני הלכנו ותלינו את הפוסטרים של החטופים בכל מקום, תרמנו גם סכום כסף לא קטן לעמותה בארץ, אבל עדיין, הרגשתי שאני חייב לטוס לישראל ולהתנדב שם. חשבתי איך אני יכול לחגוג את הגיל המשמעותי הזה בצורה שתביא איתה נתינה בתוך המצב הקשה בארץ.
אז יצרנו יחד עם בית הספר לבלט בתל אביב ובית הספר לאומנויות עירוני א׳, אירועי מחול לתמידים של משפחות מפונות ומשפחות שנפגעו בעוטף, הרמנו מופע בו התלמידים הופיעו לכבוד משפחות החטופים בכיכר החטופים. בתאריך יום ההולדת שלי לקחתי את הורי, בני ה-89, והלכנו לעבוד בקטיף של עגבניות במושב בצפון שאיבד את כל העובדים שלו וכמעט פשט את הרגל.

במשך כל הביקור נפגשתי עם משפחות החטופים לשמוע את הסיפורים שלהם ולחבק, ואני מתכנן בקרוב לחזור ולהמשיך את העשייה הזאת״.

״אין לי מלחמות פנימיות עם עצמי כמו פעם״. עידו תדמור

אני בטוח שהקוראים שלנו רוצים לדעת איך אתה נראה כל כך צעיר בגיל 60
״מבחינתי 60 זה רק אומר שחייתי 60 שנה. אין במהות שלי שום דבר שקשור לגיל הזה. זה מתחיל בגישה- אני רואה אנשים בגילי מתכוננים לפנסיה או מנהלים אורח חיים איטי יותר. לי יש המון רעב לטרוף את החיים. אני עסוק כל הזמן, לאחרונה קיבלתי תפקיד חדש להיות המנהל האמנותי של ערב הגאלה של להקות המחול הכי חשוב באל איי בקיץ הקרוב, בו יקחו חלק מגוון הלהקות הטובות בעיר ולהקות אורחות מכל ארה״ב.
היום יש לי הרבה מאוד שקט, אין לי מלחמות פנימיות כמו שפעם היו לי עם עצמי. אני לא מאמין שצריך ליצור רק ממקומות כואבים אלא למצוא גם מקומות של יצירה מהשקט ומהחוויה הטובה.
אני מתעורר כל בוקר בשש וחצי יקיצה טבעית, פותח את הסמלים של הרייקי שמביאים את העולם הרוחני אליך ממש כמו ערוץ ברדיו- אתה מכוון את עצמך לחיבורים הרוחניים שלך. לרייקי יש סמלים מאוד ברורים. אני עושה כמו טקס של 2-3 דקות וזה מעניק לי תחושה של חיבור ליום שלי.

יוני סוטחי, הוא המאסטר שלימד אותי את הרייקי. מורה אדיר. מה שהיה סגירת מעגל, כי אני הייתי המורה שלו למחול במשך שנים ובניתי אותו כרקדן ויוצר. אני מתאמן כל יום ונמצא בכושר מצויין, הולך חמש פעמים בשבוע לחדר כושר ועושה אימוני כוח, מתרגל יוגה, בקיץ אני שוחה המון ונשאר פעיל כל הזמן.
בנוסף, אני מקפיד על תזונה נכונה, נמנע מסוכרים, לא אוכל דברי חלב, כמעט ולא נוגע במטוגנים וכמעט לא אוכל גלוטן. אני לא אוכל בשר ועוף אבל כן אוכל המון דגים והמון ירקות.

בגיל 60 יש לי את השקט הזה שאני לא צריך להוכיח את עצמי לאף אחד, אני עושה רק את הדברים שאני אוהב בחיים. חשוב לי להיות מוקף באהובים עליי ולהעביר את המסר שזה לא כל כך קשה לעשות טוב אחד לשני בעולם הזה, אז בואו נעשה את זה יותר״.