טור מיוחד לפורים- כיצד הפכה מגילת אסתר שנכתבה בגלות לאחד מספרי הקודש ביהדות?

חג הפורים הוא ללא ספק יוצא דופן בין מועדי ישראל. אפשר למנות שפע פרטים: בהלכה, במנהג ובהתייחסות היסטורית שבהם הוא נבדל משאר החגים.ההבדל ניכר לא רק בצורות שניתנו לימי הפורים בדורות מאוחרים, אלא בעיקר במקורם הראשון של הדברים – במגילת אסתר עצמה.גם בהשוואה לחג הקרוב ביותר מבחינת הזמן ומהמשמעות, חג החנוכה, עדיין ניכרים משל מנהגי הפורים ומגילת אסתר.
וכבר העירו המפרשים על העובדה שבכל מגילת אסתר לא נזכר שם ה', גם לא בכינוי. לא פלא, אפוא, שנחלקו חכמי ישראל עוד בתקופת המשנה בשאלה אם לכלול ספר זה בין כתבי הקודש.

מגילת אסתר 

ההסבר מתמצה בנקודה אחת: פורים הוא החג של הגלות, ומגילת אסתר היא הספר של הגלות. מגילת אסתר היא במובן מסוים האבטיפוס, תבנית היסוד של חיי עם ישראל בגלותו. כל הסיפור של מגילת אסתר, הדמויות והאירועים, הנראים כמלודרמה פשטנית וכסיפור אגדתי התלוש מהמציאות, מקבלים משמעות אמיתית, רצינית ואפילו טרגית, כאשר מסתכלים עליהם באספקלריה של ההיסטוריה היהודית – לא רק בתקופת מרדכי ואסתר, אלא בדברי ימי עם ישראל בכל שנות גלותו.

אחשוורוש המלך הגדול, המולך על "שבע ועשרים ומאה מדינה", "על הארץ ואיי הים", השקוע רוב ימיו במשתאות ובארמונות הנשים, המפרסם כמעט בהיסח הדעת, בלי לתת את דעתו לכל התוצאות שבדבר, גזרה להשמיד ולאבד ולהרוג את כל היהודים, האם הוא יציר הדמיון? הלא כמעט אין דור שבו אין אנו פוגשים אותו בצורה כזו או אחרת. ייתכן שהוא באמת אישיות מגוחכת וחסרת חשיבות, אבל אף העריץ השוטה והחלוש ביותר יכול להמיט על עם ישראל בגלותו שואה נוראה.
והמן, זה שהאגדה עיטרה אותו בסיפורים נוספים על מי שהיה "ספר ובלן בכפר קרצום עשרים ושתים שנה", והוא מתגלגל ונעשה ראש מדינה בפועל, ומחליט שהאיבה הפרטית שלו, אמונה טפלה או כל שטות אחרת - מצדיקים לשלוח יד בכל היהודים.

מגילת תמצית החיים בגלות

אין כל צורך להרחיק ולחפש כדי למצוא שוב ושוב את המן הזה, אמיתי מאוד ומאיים מאוד. בקטעים אחדים במגילת אסתר עצמה (שלא לדבר על עיטוריה המדרשיים) המן הוא דמות קומית, אבל בהיסטוריה שלנו הדמות הזו מלווה בהרבה מאוד דמעות ובהרבה מאוד דם. נאום השטנה של המן – "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים, ולמלך אין שווה להניחם" – לא שוכלל בהרבה במשך אלפיים וחמש מאות השנים שעברו מאז. בשינויים קלים הוא חוזר ונשמע אף עתה מפי "המנים" שונים: ריאקציונרים וסוציאליסטים, ימניים ושמאליים, בכל העולם. אכן, שוב אין אנו צוחקים לדמותו העלובה של נואם החוצות הזה, מי שהיה ספר ובלן, או צבע, או מגדל עופות. אנו מפחדים מפניו.

ואפשר להאריך בדברים ולהראות כיצד הסיפור המוזר, התמוה והמגוחך של מגילת אסתר, שעשוי היה להיות מצחיק אלמלא היה טרגי כל כך, חזר והתרחש דור אחר דור במקומות שונים בעולם. כבר אמרו במדרש כי גיבורי המגילה אינם רק דמויות לעצמן: "אחשוורוש ראש למוכרים, המן ראש לקונים", וכך הלאה. כולם משמשים לצורך עצמם, וכבניין-אב למאות ולאלפים כדוגמתם. וכל אלה צומחים מתוך הרע היסודי של מציאות עם ישראל בגולה: עם שאין לו משענת של ממש, עם שזכויותיו תישכחנה תמיד, שחסרונותיו יובלטו בכל עת, וכל קפריזה של שליט, כל שינוי בהלך- רוח, יופנו מיד כנגד השעיר הנצחי לעזאזל.

מגילת אסתר היא אפוא "מגילת הסתר הפנים" האלוקי, מגילת עם ישראל בגלותו, כאשר הסכנות האיומות ביותר לקיומו מתחילות כאילו בקומדיה, וכאשר הנסים המתרחשים בהצלתו נובעים אף הם מתוך אופייה וקרקעה של הגלות.

רק ראייה מעמיקה מאוד – ראיית העתיד היהודי מצד אחד, ואמונה חזקה ובלתי ניתנת לכליה בצד שני – יכלה להביא להכללת המגילה בין ספרי הקודש. שהרי המגילה היא התמצית של חיי עם ישראל בגלות, ושל האמונה כי מתחת לכל הסיבות החיצוניות מתגלה "שומר ישראל". המגילה מלמדת שעם ישראל צריך ללמוד לחיות חיים מסוג זה, ושצריך הוא לצפות לנסים מסוג זה – לא כמו נסי מצרים וים סוף, לא "ביד חזקה ובזרוע נטויה", כי אם בתוך גלגוליה ועקמימויותיה של ההיסטוריה. ובתוך כל זה, להאמין כי "רווח והצלה יעמוד ליהודים", וכי בעתות מצוקה לא יועילו התבוללות והתחפשות גם לאלה היושבים בבית המלך, וכי למרות הכל – יש תקווה.

סיפור המגילה עודנו נמשך כל עוד קיימת הגלות, וכל עוד פועל העולם כפי שהוא פועל כעת – בהסתר פנים ובעילום שם. והלוואי יגיעו מהר ימים שבהם לא נבין עוד את רצינותה של המגילה, שבהם נוכל לקרוא את המגילה בקלות דעת אמיתית, בידיעה כי אין זו אלא אגדה מימים שלא ישובו עוד.

חג פורים שמח!