חוויה קולנועית שאתם לא רוצים לפספס: ״רדופים בוונציה״

קנת בראנה הוא במאי מוצלח בעל קול ייחודי וזה עובד לטובת "רדופים בוונציה". הסרט מבוסס באופן חופשי על ספר מאוחר ופחות מוכר של  אגתה כריסטי בשם "Hallowe'en Party". הוא מתרחש ב-1947, שנתיים אחרי תום מלחמת העולם השנייה שהותירה את אחת הדמויות בסרט עם הפרעת דחק פוסט טראומטית. בתחילת הסרט אנחנו פוגשים את הרקול פוארו מתבודד בוונציה, מלווה רק על ידי שומר ראש (ריקרדו סקרמצ'יו) שמרחיק ממנו את כל האנשים שצובאים על דלתותיו בתקווה לשכור את שירותיו. רק אריאדנה אוליבר (טינה פיי) מקבלת אישור כניסה כשמתברר שהיא ידידה וותיקה של הבלש. אוליבר היא סופרת ספרי בלש מצליחה, שביססה את גיבור ספריה על פוארו. היא אף טוענת שפרסומו הבינלאומי הוא תולדה של הספרים. דמותה היא מעין אווטאר של אגתה כריסטי עצמה בתוך היצירה, והדינמיקה בין הסופרת לגיבור שלה מבדרת במידה.

אוליבר מזמינה את פוארו למסיבת האלווין ולסיאנס בטירתה רדופת הרוחות, לכאורה, של זמרת אופרה לשעבר (קלי ריילי) האבלה על בתה המתה. היא אומרת שהמדיום (מישל יאו) כל כך טובה שאפילו היא לא הצליחה לחשוף את המניפולציות שלה, ולכן היא זקוקה לחושיו של פוארו. האירוע נערך בליל גשם סוער, ומרגע שהסרט נכנס לבית הגדול והישן, הוא לא יוצא משם עד סופו. במהלך הלילה שתי דמויות מוצאות את מותן באופנים מסתוריים, ופוארו נועל את כולם בפנים כדי שיוכל לאתר את הרוצח/ת/ים.

נוכחותה של מדיום שהוזמנה להעלות באוב את רוחה של הבת שטבעה, וסיפורים על הרוחות שרדפו את הבת אחרי שארוסה (קייל אלן) נטש אותה, זורים על "רדופים בוונציה" מגע של סרט אימה. בראנה, מאז ומתמיד במאי חקיין, ממלא את הסרט בצללים ובזוויות צילום מוקצנות – גבוהות מאוד ונמוכות מאוד – שמעוותות את הדמויות ואת המרחב. יש גם דמויות מסתוריות שמופיעות ונעלמות, כמו שרוחות נוהגות לעשות בסרטים. אבל משום שבבסיס זאת יצירה של כריסטי, ברור שמתישהו פוארו ימצא תשובה ארצית לדימויים המיסטיים. אורחים נוספים בעלי נוכחות גשמית יותר הן רופא חסר כשרון (ג'יימי דורנן) ובנו הקטן, שאוהב לקרוא סיפורים של אדגר אלן פו (ג'וד היל). דורנן והיל גילמו אב ובן גם ב"בלפסט", סרטו האוטוביוגרפי של בראנה, וגם כאן הפספוס הצעיר הרבה יותר מרשים מהשחקן הבוגר.

התסריט פרי עטו של מייקל גרין, שכתב גם את שני הסרטים הקודמים בסדרה, כולל הרבה יותר מדי דיאלוגים אינפורמטיביים, שבמסגרתם אנשים מספרים על עצמם לאנשים שמכירים אותם שלל פרטים שבעצם נועדו לאוזני הצופים. כך, למשל, כשאוליבר פוגשת לראשונה את ידידה הוותיק פוארו, היא מספרת לו שהיא סופרת ספרי בלש שכתבה שלושים ספרים ש-27 מתוכם הצליחו אבל שלושת האחרונים כשלו וכו'. הטכניקה הדרמתית המלאכותית הזאת הושמה לצחוק במערכונים של SNL, ומוזר לראות את טינה פיי בכבודה ובעצמה נדרשת להגות דיאלוגים כאלה ברצינות (יש לציין שהיא מגלמת את תפקידה עם קריצה).

ועדיין, הסיפור בסך הכל עובד, ואף שאינו מעורר שום סוג של רגש, הסרט כן מצליח לעורר עניין בשאלות מי, למה ואיך. וגם אם אף אחד מהכוכבים לא מגיש הופעה בקליבר של אוסקר, כולם בסך הכל בסדר. הבונוס האמיתי הוא ונציה. אחרי ערב רב של סרטי אקשן בומבסטיים שהחריבו את הערים הכי יפות באירופה, נעים לראות את ונציה בכל הדרה הקלאסי, בלי מכוניות רועמות ובלי תיירים.