"הכל בשבילה": כאשר הסיוט של כל הורה הופך לסדרת דרמה מטלטלת

"הכל בשבילה", המיני-סדרה החדשה שלו מבית ה-BBC נטועה עמוק בריאליזם. ניקי  ואנדרו הם הורים לשתי בנות - קייטי הבכורה (בגילומה של אליסון אוליבר, המוכרת בעיקר בתור פרנסס מ"שיחות עם חברים", האדפטציה הטלוויזיונית לספר של סאלי רוני) ומארני בת ה-13, שאובחנה בעודה תינוקת עם ניוון שרירים. כבר אז, הרופאים הזהירו את זוג ההורים המודאגים: מארני לא תחיה חיים מלאים, אבל קשה לדעת כמה זמן היא תשרוד ובאיזה מצב.

הסדרה מבקרת את העבר המשפחתי לא מעט, אבל מתמקדת בעיקר בהווה. לאחר שמארני נכנסה ויצאה מאשפוזים לאורך כל חייה, זיהום בריאות מדרדר את מצבה משמעותית, והיא מחוברת למכונת הנשמה. הרופאה הצמודה שלה לא צופה לה כל התאוששות, ומזהירה שניסיונות יצירתיים להאריך את חייה לא יחזירו אותה להכרה ורק יגרמו לה כאב נוסף.

כשבית החולים מייעץ להעביר את מארני לטיפול תומך לחולים סופניים ולמעשה לסיים את חייה - ניקי מתעקשת להחזיק את בתה בחיים בכל מחיר, בעוד שאנדרו סבור שהגיע הזמן לגאול אותה מייסוריה. בעזרת ארגון נוצרי שמקדש חיים, ניקי תובעת את בית החולים, מה שהופך אותה לסלבריטאית לרגע: האמא שנלחמת על חיי בתה מול מערכת בריאות שלא כל השיקולים שלה טהורים.

הסדרה, כפי שניתן לצפות מתקציר העלילה, מטפלת בכל הסוגיות הרגשיות והאתיות שהדילמה הזאת מביאה איתה. החיים המורכבים עם ילדים בעלי מחלה כרונית, התקווה שכל התאוששות מביאה איתה מחדש וגם הצד שפחות נעים לדבר עליו - האלמנטים הקפיטליסטיים-תועלתניים של מערכת הבריאות, שצריכה לתעדף חולים לפי מצבם ולפנות מיטות בתי חולים עבור מי שזקוק להן. 

כל אלה מטופלים ברגישות הודות לתסריט, ששם בפי הדמויות - ובעיקר בפיה של קייטי - טיעונים משכנעים ואמינים. בתור מי שבאופן מובהק לא שייכת לקהל היעד של הסדרה (תנו לי קאמפ, תנו לי קומדיה, תנו לי אימה, ואם כבר דרמה משפחתית על מוות, תנו לי את "עמוק באדמה") - הצלחתי בכל זאת ליהנות (אמרנו שהכל יחסי?), בעיקר בזכות תסריט מאופק ולא מלודרמטי יתר על המידה ומשחק מעולה של כל שלושת השחקנים הראשיים. הורגן עצמה תמיד טובה יותר בתפקידים קומיים, כך שקשה לומר שההתמחות שלה מנוצלת פה היטב, אבל שין ואוליבר מצוינים - וכל השלושה מצליחים להעביר היטב את הרגשות המורכבים והקשים של הסיטואציה, שהיא סיוט של כל הורה.