מאחורי "סיפור האימה של דולורס רואץ'" מסתתרת קומדיה פרועה

נראה כי ענקיות הסטרימינג מנסות למצוא השראה בכל מקום אפשרי, מסיפורי פשע, דרך משחקי מחשב, קומיקס, ספרים, סרטים ועוד. בשנים האחרונות נכנסו לרשימה גם פודקאסטים, שהיוו השראה לסדרות שונות, וכעת מגיעה הסדרה "סיפור האימה של דולורס רואץ'" ("The Horror of Dolores Roach", שמבוססת על פודקאסט שהוא בעצמו מבוסס על הצגת יחיד אוף-ברודוויי.

במרכז הסדרה החדשה של אמזון פריים עומדת דולורס רואץ'  שמשתחררת מהכלא לאחר שריצתה עונש ממושך ולא בדיוק מוצדק של 16 שנה, שבהן בעיקר שמרה על שתיקה כדי לחפות על בן זוגה סוחר הסמים. כשהיא חוזרת לשכונה הישנה שלה בניו יורק (שמאז עברה ג'נטריפיקציה), המציאות מכה בה: אין זכר לבן הזוג שהיא הקריבה 16 שנה מחייה למענו, ורואץ' נותרת לבדה בשכונה שהיא לא מזהה, עם 200 דולר בכיס וללא מקור הכנסה. הניסיונות שלה למצוא עבודה חוקית עולים בתוהו, בעיקר בשל היותה אסירה משוחררת.

הכל משתנה כשהיא מתאחדת עם לואיס - חבר ותיק ומנהל של חנות אמפנדס, שמאפשר לה לישון בדירה שלו ולעבוד שם כמסאז'יסטית. דולורוס מתגלה כעילוי במסאז'ים, והיא מרגישה שסוף סוף דברים מתחילים לעבוד לטובתה ושאולי תצליח להתחיל חיים חדשים. אלא שאז דברים מתחילים להשתבש, והיא נאלצת לנקוט אמצעים לא כשרים במיוחד כדי לשרוד. במילים אחרות, דולורס מוצאת את עצמה בסיטואציות מול אנשים שמאיימים להרוס את החיים החדשים שהיא בונה לעצמה, והיא נאלצת לעשות את הבחירה של "אני או הם".

דולורס נקלעת שוב ושוב לסיטואציות ש"מאלצות" אותה להרוג אנשים שונים במו ידיה, שלבסוף מוצאים את עצמם בתפריט של לואיס, בתור מילוי לאמפנדס. אם קיבלתם תחושת דז'ה וו, אז כן - העלילה שואבת השראה מ"סוויני טוד", רק עם טוויסט לטיני. וככל שהסדרה מתקדמת, "דולורס רואץ'" נכנסת עמוק יותר למחוזות הטרלול. חובבי הקומדיות השחורות יהנו מהומור שחור במיוחד ולא לבעלי קיבה חלשה, מתובל בדם, קניבליזם וכמה אמירות ביקורתיות על היחס של מערכת המשפט האמריקאית לאזרחים אמריקאים לא-לבנים. גם הצגת היחיד וגם הפודקאסט נכתבו על ידי ארון מארק, שיצר את הסדרה, ואין ספק שהוא יודע לכתוב הומור אפל שגובל בלא מעט קרינג', ומביא למסך כמה מהסיטואציות האבסורדיות, המדממות והמצחיקות שנראו. אך יותר מהכל, הסדרה עובדת בעיקר בזכות צוות השחקנים שלה, בעיקר מצ'אדו ובטיסטה - שמשדרגים את הסדרה ומעלים אותה כמה רמות למעלה גם כאשר הכתיבה צולעת. 

העובדה שרואץ' מוצאת את עצמה בסיטואציות שמאלצות אותה לרצוח גורמת לתחושה של חזרתיות בסדרה - שמלבד כמה סצנות מפתח, לא לגמרי מצליחה להתרומם מעל הפרמיס המטורלל שלה. עם זאת, היא מצליחה להעלות שאלות על מוסר ומצפון, כשבכל זאת מדובר בגיבורה שהצופים רוצים שהיא תנצח, למרות שהיא בסופו של דבר רוצחת. אומנם גיבורים שהמצפן המוסרי שלהם מעט מפוקפק הם לא דבר חדש, אבל מצ'אדו מצליחה להכניס בתצוגת המשחק שלה צ'ארם וייחודיות. גם אם הם לא הופכים את הסדרה לבלתי נשכחת, הם בהחלט הופכים את הצפייה לכיפית במיוחד. היא מצליחה לגלם דמות שהיא גם מעוררת הזדהות וגם חלחלה בו זמנית, אך יותר מהכל פגומה, טראגית וגם מצחיקה. עוד פקטור שתורם לצפייה הקלילה הוא האורך של הסדרה, שכוללת שמונה פרקים בלבד שאורכם כחצי שעה.

"סיפור האימה של דולורס רואץ'" היא בראש ובראשונה קומדיה שחורה לחובבי הצפיות הבינג'יות המהירות והבלתי מחייבות, מהסיבה הפשוטה שהיא לא דורשת יותר מדי מהצופים שלה - חוץ מלשבת, להתרווח ולצפות באנשים אוכלים אנשים ללא ידיעתם. היא לא צפיית חובה, אבל היא מספקת כמה רגעים משוגעים ומשעשעים במיוחד. היא אולי לא הקומדיה הזו שתמליצו עליה לכל החברים שלכם, כי היא בהחלט לא לכל אחד, אבל היא מבדרת, מותחת ואף מצליחה להפתיע לא מעט.