משם הסרט ממשיך לעקוב אחר מערכת היחסים בין עכבר העיר ועכבר הכפר, וביניהם לבין אבותיהם החסרים. בהגיעם לגיל 31 פייטרו וברונו כבר מגולמים על ידי צוות שחקנים שלישי – לוקה מרינלי ("משמר האלמוות") ואלסנדרו בורגי. אחרי נתק שנוצר בילדות בשל התערבות האבות בחיי בניהם, בבגרותם הם מתחברים מחדש סביב בקשה שג'יובאני המנוח השאיר אחריו. כגברים צעירים הם מחפשים עוגנים שונים בחיים, והמקצבים שלהם משתנים. ברונו רוצה לחדש את מסורת גידול הפרות וייצור הגבינות, ופייטרו אובד הדרך יוצא לטפס על הרי ההימלאיה. רק הבית שבנו יחדיו על ההר ממשיך לשמש כנקודת מפגש. במילים אחרות, זה מעין "הר ברוקבק" על גברים סטרייטים.
קשוב לאתר ההתרחשות, הסרט צולם בעונות שונות של השנה, ואנחנו שבים אל ההרים כשהם מחליפים צבעים, מירוק ללבן. בהתאם, הקצב של הסרט נינוח. אין כאן עלילה קלאסית ששואפת להגיע אל שיא – כשהמרחב מלא שיאים, נראה שאין צורך בכזו. אחרי קרוב לשעתיים נסגר מעגל דרמתי מרכזי במהלך טיפוס על כמה פסגות, ומייצר שיא רגשי. אך בניגוד לתבנית המקובלת הסרט ממשיך הלאה, מעבר לשיא, ומתאר מעין חילופי מסלולים של שני הגיבורים – בעוד האחד עולה, השני יורד. בשלב הזה הסרט מתארך יתר על המידה ומאבד גובה (תאלצו לסלוח לי על המטאפורה המתבקשת).
את "שמונה הרים" כתבו וביימו בני הזוג הבלגים שרלוט וונדרמיש ופליקס ון גרוניגן ("קריסת המעגל השבור"). הוא מבוסס על ספרו עתיר הפרסים של פאולו קונייטי – סופר ומטפס הרים שנוהג להתבודד בהרים במשך כמה חודשים מדי שנה. לפני שנתיים הוקדש לו סרט תיעודי משל עצמו בשם "פאולו קונייטי בצפון הגדול", שבו לקח את הצופים לטיול בהרים וסיפר על הסופרים האמריקאים שנתנו לו השראה, בהם ארנסט המינגוויי, ג'ק לונדון והנרי דיוויד ת'ורו. ברוחם "שמונה הרים" עוסק בידידות בין גברים ובמסורות של גבריות, ושואף לגבהים רוחניים ולעומקים פסיכולוגיים, שגם אם אינו מגיע אליהם הוא עדיין סרט יפה, ולעיתים מרחיב לב.