הבמאי־תסריטאי טאריק סאלח הוא בכלל שוודי יליד שטוקהולם, שגייס מימון אירופאי נרחב ממדינתו ושכנותיה (דנמרק ופינלנד) בתוספת תמיכה צרפתית. לבסוף אף ייצג את שוודיה במירוץ לאוסקר. ההשראה שלו ליצירה היתה גם פריט מן הביוגרפיה של סבו המצרי אבל גם "שם הוורד" של אומברטו אקו. המיזוג בין עלילה בלשית והפוליטיקה של נבכי הנצרות אצל הסופר האיטלקי, מוחלפים בסרט באוניברסיטה בקהיר ובאיסלאם הסוני.
בפתיחת הסרט מוצגת שגרת כפר דייגים השוכן על גדות הנילוס, המתחילה מוקדם בבוקר. המצלמה מלווה אותם עמלים בשתיקה והסצינות הבאות מגדירות אותם כמוסלמים אדוקים. אחד מבניו של הדייג הוא אדם (תאופיק ברהום, "ערבים רוקדים"), שחייו משתנים עם קבלת מלגה לאוניברסיטת אל־אזהר בקהיר, "המגדלור של העולם המוסלמי" כפי שמגדירה זאת אחת הדמויות. אדם חושש מתגובת אביו אבל היוקרה של המוסד מושכת אותו, כפי שהביוגרפיה שלו מושכת אליו דמויות צללים. זאת משום שעם הגיעו ללימודיו, ובעוד הסרט מתחקה אחר דרכו החברתית והחינוכית, אירועים פוקדים את המקום.
אירוע אחד הוא מותו של האימאם, מה שדורש החלפה ומעורר בחישות פוליטיות. שירותי הביטחון במצרים רואים זאת כהזדמנות להשיג דריסת רגל באוניברסיטה. מפקדם (מוחמד בכרי, "מאחורי הסורגים") מורה על שורת צעדים לסינדול המועמדים שאינם לרוחו, בעיקר "השייח העיוור" (מכרם חורי, "הבן של אלוהים"), שנאמנותו אינה נתונה להם. המשטרה החשאית יוצרת קשר עם אדם, בתקווה להופכו למודיע שיסתנן אל הפלגים הקיצוניים במוסד הלימודים. בהיותו נטול ייחוס ומעמד המגיע מרקע עני, תלמיד חדש בבית ספר עמוס קליקות, הוא נראה כהימור בטוח עבור השוטר החשאי איברהים (פארס פארס, שחקן קבוע בסרטי הבמאי). אבל אדם הוא יותר ממה שהוא נראה בתחילה.
בעברית קרוי הסרט כמו בערבית, אולם באנגלית זכה לשני שמות המדגימים את הפיצול המאפיין אותו. השם Boy From Heaven מבטיח ומקיים דרמת התבגרות והתפכחות על רקע דתי, סרט שבו הגיבור מבקש לעשות את הדבר הנכון — "חלאל או חראם" כפי שזה מנוסח כאן. נדבך זה של העלילה הוא כמעט סרט תיכון אמריקאי, עם פלגים חברתיים המתנגשים בחדר האוכל, או תחרות כישרונות שהיא במקרה דקלום הקוראן ולא ענף ספורט. ההפיכה של הגיבור לכלי משחק בידי כוחות פוליטיים מודגשת בכותרת הלועזית השנייה: Cairo Conspiracy. דגש זה הוא על מקום התרחשות העלילה ועל ההיבט המותח, כאשר הנראטיב המרכזי בהחלט מתנהל כמו מותחן פוליטי וחברתי אפוף פראנויה. השאלה אינה רק האם המודיע ייחשף וייתפס, מה שבהחלט מזריק עניין לעלילה, אלא בעיקר איזו נאמנות תנצח אצל כל הצדדים — לעצמם או לזולת, למשפחה או לחברים, למדינה או לדת.
האוניברסיטה מתגלה כמקום קינון עבור פלגים מתונים כקיצוניים, למשל "האחים המוסלמים", וקהיר מוצגת על המסך באותה דואליות של הסרט כולו: חיי הלילה של העיר לעומת אור היום בכיתות המבקשות להאיר את נפש התלמידים בדברי נביאים ואלוהים. הבימוי מדגיש את הפאר בקמפוס ובמסגדים, אבל מוצא אותו גם בצניעות כפר הדייגים. העריכה הקצבית שומרת על עניין והקונפליקטים צפים ללא הרף — נפתרים בלי להימרח ומוחלפים באחרים. גם המצלמה חסרת מנוח, חיה את הסיטואציה יחד עם הדמויות, לרוב קרובה להתרחשות אבל יכולה גם לשמור מרחק וכאילו מסתתרת לפרקים.
מוטיב ההסתרה ניכר גם בהיבט העלילתי ובקשרים האנושיים. בעיקר אצל אדם המחביא את מכתב הקבלה ובהמשך את זהותו, אבל אפילו ביחסים בהיחבא עם מותגים אמריקאים מצד כמה דמויות. כל האמצעים הקולנועיים הללו פועלים בשירות הסיפור, ואכן הפרס בו זכה הסרט פסטיבל הקולנוע של קאן 2022 היה פרס התסריט. העלילה סבוכה וסמיכה אך גם נוטה להסברים עצמיים, באופן שנועד כנראה להקל על קהל בינלאומי ואולי ירגיז קהל הבקיא יותר בהלכות העולם הערבי. בסופו של דבר, הפשטות מהפתיחה חוזרת בסיום באופן בהיר אף יותר, ומלמדת שיעור חשוב, או במקרה זה, כפי שאומרת אחת הדמויות: "אסור שהדת והמדינה יהיו מסוכסכים, זה מוביל למלחמת אחים".
