''החלום האמריקני" נבנה לראשונה בבורבנק, קליפורניה בשנת 1986 על ידי חובב המכוניות המפורסם ג'יי אוהרברג. "החלום האמריקאי" נמדד במקור 18.28 מטר (60 רגל), התגלגל על 26 גלגלים, והיה לו זוג מנועים V8 מלפנים ומאחור. אוהרברג הרחיב מאוחר יותר את הלימוזינה לאורך מדהים של 30.5 מטר (100 רגל).

כדי להעמיד את הגודל העצום שלה בפרספקטיבה, רוב המכוניות נמדדות בין 12 ל-16 רגל (3.6 עד 4.2 מטר). אתה יכול להחנות 12 מכוניות בשורה אחת ו''החלום האמריקאי'' עדיין תהיה ארוך מכולן.

החלום מתבסס על הלימוזינות של קאדילק אלדורדו משנת 1976, המכונית שוברת השיאים ניתנת לנהיגה משתי הקצוות והיא יכולה גם לפעול כרכב שטח.

המכונית נבנתה בשני חלקים, המחוברים באמצעות ציר לפנייה בפניות חדות. גודלה הענק ותכונותיה הראוותניות פירושם שהנוסעים יכולים לנסוע ברוב פאר ורווחה.

ה''חלום האמריקאי'' כולל הנאות חומריות המתאימות למלך; מיטת מים גדולה, ג'קוזי, אמבטיה, מסלול מיני גולף, משטח מסוקים, חדר להקרנת סרטים ויכולה לארח יותר מ-55 איש.

"משטח המסוקים מותקן באופן מכני על הרכב עם תושבות פלדה מתחת ויכול להחזיק עד חמשת אלפים פאונד", אומר מייקל מאנינג, שהיה מעורב בשיקום החלום האמריקאי'.

החלום המרשים הזה, מצויד גם במספר טלוויזיות, מקרר וטלפון אלחוטי.

נדרשה ממייקל מאנינג וצוותו הרבה עבודה קשה כדי להחזיר את "החלום האמריקאי" ליושנו, שאחרי שננטש בחצר האחורית של מחסן בניו ג'רזי במשך שנים, נקלע למצב מצער.

ההיסטוריה של ה''חלום האמריקאי''

לאחר שזוהה לראשונה על ידי שיאי גינס בשנת 1986, ה''חלום האמריקאי'' זכה לתהילה באותם הימים. בתור אחת המכוניות הייחודיות ביותר שהתגלגלו אי פעם, הלימוזינה הארוכה הושכרה לעתים קרובות להופעות קולנועיות והוצגה בסרטים שונים.

בעוד שהמכונית הייתה מאוד פופולרית בתקופת הזוהר שלה, היא איבדה בהדרגה את תשומת הלב שפעם הוקדשה לתחזוקה שלה.

מכשולים כמו היכן להחנות רכב כל כך ארוך וירידה בביקוש למכונית הייחודית בסרטים גרמו לבסוף לצניחת תהילתה.

לאחר שהעולם איבד עניין ב''חלום האמריקאי'', המכונית האגדית ישבה ללא אהבה, כאבן שאין לה הופכין, במשך השנים.

עם הזמן, המכונית החלה להחליד עד שחלקים ממנה הפכו לבלתי ניתנים להצלה.

מקלאנקר לקלאסי

מהיכן הגיעה אליך הלימוזינה?

''מצאתי את המכונית לראשונה בתערוכת מכוניות בניו ג'רזי והיא הייתה זבל, היא היתה מכוסה בגרפיטי, החלונות נשברו, הצמיגים היו מפונצ'רים, אבל בכל זאת התאהבתי בה. אמרתי, 'אני הולך להביא את המכונית הזו ואני הולך להחזיר אותה ולשחזר אותה".

מאנינג ראה את "החלום האמריקאי" עומד למכירה באיביי והציע הצעה, בתקווה שזו תהיה ההזדמנות שלו להחזיק בלימוזינה הארוכה בעולם.

"החברה שמכרה את המכונית לא רצתה למכור לי כי הם חשבו שההצעה שלי נמוכה מדי, אז עשיתי עסקה לשתף איתם פעולה ולהביא אותה לניו יורק", מוסיף מאנינג.

התוכניות לשחזר אותה באמצעות תרומות לקהילה התבטלו בסופו של דבר על רקע הפוליטיקה המחוזית ושינויים תקציביים, ושוב הותירו את גורל המכונית לא ברור.

"התכוונו לשחזר אותה בבית הספר למכונאות שלי, אבל לא היה מספיק מימון לקחת על עצמינו את הפרויקט. והיא ישבה מאחורי הבניין שלי במינולה במשך שבע, שמונה שנים בערך", ממשיך מאנינג.

בשנת 2019, מייקל דזר, טייקון נדל"ן, ישראלי-אמריקאי והבעלים של מוזיאון הרכב והאטרקציות "דזרלנד פארק'' באורלנדו, פלורידה, שהוא המוזיאון הגדול ביותר בפלורידה ואחד הגדולים בעולם, ראה את המכונית האייקונית רשומה למכירה באי-ביי, הוא יצר קשר מיידי עם מאנינג. לאחר שדזר רכש את הלימוזינה החלודה הזמין את מייקל מאנינג לאורלנדו פלורידה כדי לשחזר את ה''חלום האמריקאי".

כדי להתכונן למסע ה''קרוס קאנטרי'' שלה מניו יורק לאורלנדו, ה''חלום האמריקאי'' פורק לשני חלקים והועמס על נגררים ענקיים.

ספר לי על תהליך השיפוץ?

"בעזרת סטודנטים לפחחות ומומחים אחרים לתיקון רכב, פול נובאק וסטיבן וופרכט, התמקמתי בפלורידה, ושם החלה הקבוצה לעבוד יחד איתי כדי לשחזר את המכונית.

הפרויקט, שעלותו הייתה יותר מ-250 אלף דולר, במשלוח, חומרים ועבודה, ארך שלוש שנים. למרות שהרכב היה במצב גרוע, הוא התגלה כעמיד לשיני הזמן.

היינו צריכים למצוא חלקים מסוימים כי הם התפוררו. היה קשה מאוד למצוא גג של אולדסמוביל ויסטה קרוזר למכירה, אבל במקרה מצאתי מישהו עם מכונית כזאת שהגג היה מפורק ונמצא באחסון במשך 30 שנה והיה מוכן להיפרד ממנו.

יש לה את המראה המקורי. זו אלדורדו מקורית שנמתחה להיות הלימוזינה הארוכה ביותר בעולם. להחזיר אותה למצב נהיגה היה קשה מאוד. הוצאנו את כל תא הנהג של המכונית החוצה - לוח המחוונים, המושב הקדמי, המנוע, הריצפה ומחולל המהלכים והתמסורת, וחתכנו אותם מהמכונית".

זה נבנה כדי להיות מוצג לראווה

הלימוזינה המתוחה יושבת לצד האוסף המרשים של 2000 המכוניות הייחודיות והקלאסיות של מוזיאון המכוניות של מייקל דזר ב- Dezerland Park.

"זה משהו שצריך לראות באופן אישי. כשאתה רואה את זה בשידור חי אתה חושב, וואו, תראו את הגודל של הדבר הזה",מאומר מייקל דזר בגאווה.

מייקל מאנינג אומר שהוא יתגעגע לעבודה על המכונית הייחודית, שהייתה חלק מחייו במשך למעלה מעשור. "כן, אני מרגיש קשר למכונית. כולם חשבו שיצאתי מדעתי בגלל שרציתי לשחזר את הלימוזינה הזאת, אבל היה לי חזון."

המסע המדהים שלי למיאמי

הגעתי למיאמי ביום קריר ובהיר. איש האבטחה של מוזיאון דזר בצפון מיאמי מקבל את פניי בברכה חמה. הוא אומר לי לחכות בלובי בזמן שהוא מחפש את הבוס שלו. עד כאן שום דבר חריג.

אולם, כעבור כמה דקות מופיע הבוס, טייקון הנדל״ן מייקל דזר, כשהוא רוכב על כיסא של קטנוע ממונע, מהסוג שקשישים משתמשים בו לאחר שהם עוברים ניתוח.

דזר, 80, אינו סובל מפגיעה כלשהי; הוא פשוט נהנה מהרכיבה. הוא לבוש מכנסיים קצרים, קרוקס, חולצה עם שרוולים קצרים וצווארון פתוח, ומקושט למופת עם שרשרת זהב עם הלוגו של החברה. פניו שזופים מאוד וגזרתו רחבה. הוא מביט אליי למעלה מכיסאו במבט חקרני ושובב. "מי אתה?״ הוא תובע לדעת. ככל הנראה ציפה למישהו אחר.

אבל הוא מפשיר במהירות, ועד מהרה אנו יוצאים לסיור במוזיאון שלו, המשתרע על פני 50 אלף מ״ר. (אני הולך ברגל; הוא על הקטנוע). אנחנו חולפים על פני אוסף הווינטג׳ שלו, שכולל מכוניות קרייזלר ומוסטנג ישנות, "תסתכל על הסנפירים האלה!״ הוא אומר בהתלהבות, ואת כל סוגי המכוניות הקטנות: סיטרואן, פיאט, דאף ואפילו יש לו 4 סברות.

בתוך המוזיאון יש קולנוע דרייב־אין. אגף "המכוניות של הוליווד״ מציג לראווה את הפורד מודל 1948 מ״גריז״, את הקדילק 1959 "אקטו־1״ מ״גוסטבאסטרס״, את הדלוריאן 1981 מ״בחזרה לעתיד״, וכמובן, את ה-11 ״באטמוביל״ היחידים בעולם לצד מחלקת ג׳יימס בונד עם 10 מכוניות אסטון מרטין, הלנד־רובר המחוררת מכדורים מ״סקייפול״ וטנק רוסי טי 55 שרכבנו עליו במלחמת יום הכיפורים.

בסך הכל יש לדזר יותר מ-2000 כלי רכב בשווי מוערך של 200 מיליון דולר (הוא מסרב לפרט את השווי המדויק). המוזיאון, לפחות עד כה, אינו מרוויח כסף, אבל לא נראה שזה משנה לו משהו. את פילוסופיית האיסוף הוא מסכם בפשטות: "אם אני רואה משהו שמוצא חן בעיניי, אני קונה אותו".

האוסף שלו, כך אני לומד מאוחר יותר, מכיל יותר ממה שהוא מציג במוזיאון; לדזר יש, בנוסף לנ"ל, אוסף פרטי חביב ביותר הכולל המון פריטי וינטג׳ של וספות ואופניים שלא מוצג בפרהסיה וכן אוצר בלום של 20 מכוניות רולס רויס, 6 למבורגיני, 5 בוגאטי ויירון, וכן "כמה יאכטות קטנות דגם אקליפס".

מייקל דזר – מחופי תל אביב לאתרי נופש במיאמי ביץ

לדזר יש בהחלט את האמצעים לספק באופן יסודי את התיאבון שלו לאספנות. הוא נולד וגדל בצפון הישן תל אביב, והשתייך למשפחה ממעמד הפועלים.

לארה״ב היגר ב־1962, מיד לאחר שירותו הצבאי בחיל האוויר, כדי ללמוד באוניברסיטה. בהמשך ייסד את דזר פרופרטיז, חברת נדל״ן ניו יורקית שסייעה להפוך את שכונת צ'לסי במנהטן ממחוז תעשייתי למרכז אמנות. דזר הוא גם הבעלים של סוכנות מכוניות היוקרה מנהטן מוטוקארס.

את הכסף הגדול עשה מבנייני מגורים. באמצע שנות ה־80, מתוך ראיית הנולד, החל לרכוש נכסים מול הים במיאמי ביץ׳. מאז פיתח שם מגוון קומפלקסים עבור ידידו דונלד טראמפ, לרבות טראמפ טאוארס ב־900 מיליון דולר, טראמפ גרנד אושן ריזורט אנד רזידנס ב־600 מיליון דולר וטרמפ אינטרנשיונל ב־166 מיליון דולר.

כיום, כעבור 55 שנה, דזר ידוע בתור הויז'ינר של צ'לסי בניו יורק ושם עדיין יש בבעלותו למעלה ממיליון סקוור פוט של בניני לופטים.

במיאמי דזר הוא הוז'ינרי של סאני איילז ביץ', שם בנה למעלה מ- 4000 דירות כולל הבניין בן 60 הקומות, הידוע כבנין פורשה דיז'יין טאואר, שבו הדיירים יכולים לעלות במעלית עם המכונית עד לדירתם (לדזר יש בלעדיות עולמית על הקונספט, שם הפטנט הוא דזרווטור).

מייקל קיבל זיכיון להשתמש במותג של טראמפ ובנה שישה בנינים על שמו של טראמפ.

בימים אלה דזר בונה בניין של 62 קומות שנקרא בנטלי טאואר ובכל דירה יש ארבע מקומות חניה. יש ברשותו 4 אתרי נופש מרכזיים בחופי מיאמי, הוא תורם בקביעות לארגונים יהודיים ואף זכה לעיטור על מפעל חיים, מטעם פסטיבל הסרטים הישראלי של ידידי היקר מאיר פניגשטיין על החזון, המנהיגות והפעילות ההומניטרית.

למייקל דזר קשרים הדוקים עם מדינת ישראל ועם הקהילות היהודיות בארצות הברית. הוא תורם בקביעות לבתי חולים בארץ, לארגון ויצו בפלורידה ובניו יורק ומארח באתרי הנופש שלו אירועים הקשורים בישראל ובקהילה היהודית כמו כן הוא תורם לארגונים נוספים, כגון: 'ידידי צה"ל בפלורידה', קרן 'משפחה אחת', קרן המרכז הרפואי 'הר סיני' ועוד.

דזר, נשוי לנעמי למעלה מ- 55 שנה, מתגורר בסאני איילס ביץ. שלושת הילדים שלו מעורבים בעסקים שלו בניו יורק ומיאמי.

הכל התחיל בווספה

בחזרה לאוסף שלו. בשלב הבא דזר לוקח אותי למחסן שעבר הסבה במיאמי. אנחנו בוחנים כמה ממכוניות הפקארד והאסטון מרטין שלו.

אחר כך אנו מאטים, כשהוא מראה לי שורות על שורות של אופני וינטג׳, חלקם ממונעים, בעיקר משנות ה־20 וה־30.

יש לו את כל המותגים הקלאסיים: ויזר, שווין, ראלי, דארקופ, סטפקה ורודמאסטר. כמה מהגרסאות הממונעות כוללות מנועי 50 סמ״ק קטנים, ובימים הטובים הן הגיעו בקושי למהירות של 45 קמ״ש.

משם אנחנו עוברים לתשוקה הוותיקה ביותר שלו: אוסף של 220 וספות, שלטענתו הוא הגדול ביותר בעולם, במגוון צבעים של ירוק, כחול וצהוב.

"וספה היא האהבה שלי מאז שהייתי בן 16״, הוא אומר. אביו קנה לו אחת ב־1957 תמורת 300 דולר, וזה היה הרכב הראשון שלו. בשנת 1959 הוא רכב על מודל 57' שלו בטיול קמפינג עם קבוצת וספאים של חודשיים ברחבי אירופה וחזר לארץ ולמחרת התגייס לצבא (גם אני!).

מאוחר יותר, הוא יחמוק מהמשרד שלו להפסקת צוהריים של שעתיים כדי לרכוב ברחבי מיאמי, כשהוא לא נמצא על הכלי הממונע שלו, על ווספה מודל 2008.

"אנשים מסתכלים עליי ואומרים, ‘האם זה לא הבחור שיש לו רולס רויס ולמבורגיני? ועכשיו הוא על וספה?׳״, מייקל מספר, "אבל אני אוהב את זה. זה הרבה יותר בהתחשב באוויר הצח! ובמיוחד בפלורידה, משום שאתה לא צריך קסדה״.