הבוסים היהודיים של הספורט האמריקני: כרוניקה של הדרה והצלחה

אמריקה היא בפער אומת הספורט המובילה בתבל. 

כמו ברומא העתיקה, גם ברומא המודרנית, הספורט מהווה את ליבת התרבות כשבמקביל תעשיית הספורט האמריקנית לבדה הינה בעלת שווי רב יותר מכמות הכסף שמדינות כמו ישראל, נורבגיה, וארגנטינה מייצרות בשנה.

דומיננטיות הספורט במרקם החברתי מתבטאת גם בפרמטרים שאינם כמותניים - ובמובנים רבים, מגיל הילדים, ועד גיל המכללות, והבוגרים, הספורט התחרותי בארצות הברית משמש להרבה יותר מסתם בידור, pass time, או דרך מצוינת לבלות את שעות הפנאי, שכן מדובר למעשה בהליך חניכה בעל נופך מיתי המייצג את אהבת התחרותיות וההישגיות של האומה שהמציאה את המרצ'נדייז, את היכלי התהילה, ואת הדוקו-ביוגרפיות הספורטיביות.

השאלה המעניינת היא איך אנחנו, היהודים, בדיוק משתלבים בסיפור הזה?. 

למרות ענקי ספורט כמארק ספיץ, ומדליסטים אולימפיים כלני קרייזלברג, אם באמת צריכים היינו למנות את היהודים הבולטים בספורט האמריקני, לפחות בדור האחרון,  הרי שהיה מדובר דווקא באלה המנהלים את העסק מאחורי הקלעים, יותר מאשר על הפרקט, משטח הדשא, או הקרח.

מדובר כמובן באוליגרכים של הספורט האמריקני, רבים וטובים מהם – יהודים כשרים.

(אגדות בייסבול בספורט שהדיר יהודים, גרינברג החובט משמאל וקופקס הפיצ'ר מימין)

קצת היסטוריה: 

כידוע בארצות הברית ישנם 3 ענפי ספורט מובילים.

פוטבול, כדורסל, ובייסבול. מאחוריהם, בפער דיי ניכר, ניצב הענף הרביעי - הוקי קרח.

הבייסבול, שהיה פעם ה-ספורט של אמריקה לא נתן ליהודים דריסת רגל עד שלב מאוחר בהיסטוריה, עמוק לתוך המאה ה-20. היה זה ענף אנגלי-פרוטסטנטני, ואקסלוסיבי, בבעלות אותם מיליונרים חובבי גידול סוסים שלא התלהבו מהרעיון של קתולים או יהודים במסלולי הגולף או בקאנטרי קלאבים הפרטיים שלהם, קל וחומר שלא בשדרת המנהל והארגון של מועדוני הבייסבול. ובכל זאת, בעלי הקבוצות דווקא כן העריכו שחקנים יהודים שהורשו להשתלב במגרש, ואף עשו זאת בהצלחה מהממת גם בשנים בהם האנטישמיות היתה בעיה אמיתית ברחבי אמריקה. ואכן בייסבול היה ללא ספק הספורט בו ספורטאים יהודים הצטיינו ומצטיינים תמיד, ואשר גם האוכלוסייה היהודית הדתית/מסורתית חשה עצמה יותר בנוח לקחת חלק.

מימי האנק גרינברג (שסבל מאנטישמיות קשה) ועד המרגל/שחקן הבייסבול מו ברג, ודרך ימיו של הפיצ'ר האגדי סנדי קופקס, ועד הדור הזה של אלכס ברגמן ומייק בראון - היהודים כיכבו בבייסבול יותר מבכל ענף אחר.

וזאת למרות שהבייסבול עצמו לא נתן ליהודים אחיזה מנהלית. 

אז מה עם הספורט השני הכי פופולרי (לפחות פעם) הפוטבול? אז כידוע, ספורט המכללות שהפך למקצועי לפני מאה היה פופולרי מאוד במערב-התיכון ובדרום (אזורים פחות מושכים למהגרים היהודיים) ולא משך יהודים רבים לשורות הקבוצות המובילות.

כשמדובר היה בדרג המנהלי, הרי שעד שנות השמונים לא היה אפילו יהודי אחד מבין 30 קבוצות ה-NFL, עד שהגיע אל דייויס (עוד עליו בהמשך).

כך יצא, שבעצם מתוך שלושת הענפים המובילים, דווקא הכדורסל היה זה שהעניק את כרטיס הכניסה ליהודים לקחת חלק בליגה של הגדולים לא רק על הפרקט.

"ספורט של כושים ויהודים": 

כשאנו חושבים כיום על הכדורסל האמריקני, ובמיוחד על ה-NBA, אנחנו חושבים על אימפריה עסקית גלובלית שמגלגלת מיליארדים, אך בפועל, עד שנות ה-70 המאוחרות מדובר היה בענף הכי פחות ממסדי, הכי פחות עשיר, והכי פחות מיינסטרימי מבין שלושת הענפים המובילים באמריקה - למען השם ה-NBA בקושי קיבל חוזי טלוויזיה עד שנות השמונים. הסטיגמה היתה שמדובר בענף שאפריקנים משחקים, ויהודים מאמנים, ואכן זה היה הספורט 'הנגדי' ו'המרדן' דרכו נכנסו היהודים לשדרות הניהול הגבוהות.

קצת כמו הג'אז והבלוז, היהודים היו הלבנים היחידים שהיו מוכנים להיכנס עד הסוף עם תשוקתם למשחק למרות הדומיננטיות האפריקנית שהפכה את הספורט ללא אטרקטיבי עבור משפחות אמריקניות רבות עד שנות השמונים. קבוצות כמו הניקס ב-NBA, ההרלם גלובטרודרוז הנוצצים באספקט הבידורי, היו בבעלות יהודית, וכבר בשנות החמישים במקביל לפופולריות של רד אורבך האגדי שהביא עשר אליפויות עם הסלטיקס, והפך לאחד מחלוצי הג'נרל מנג'רים, ורד הולצמן שהביא מספר אליפויות לניקס בשנות השבעים, נפתחה הדלת עד למצב בו שני הקומישנרים האחרונים של הליגה, (ביניהם דייויד שטרן שעשה פלאים עבורה) היו יהודים, (אגב גם הקומישנר של ה-NHL, ליגת ההוקי האמריקנית, גרי בטמן הוא בן ישראל). דור החלוצים סלל את הדרך עבור בעליהם של מספר קבוצות אגדיות כמו הבולס של שנות התשעים בבעלות ג'רי רייזנדורף, והוווריורס של סטף קרי וקליי תומפסון שבבעלות ג'וזף ג'ייקוב. מאז קבוצות כמו הקליפרז, המאבריקס, וההיט הגיעו לידיים יהודיות - ובעשורים האחרונים גם לכל ליגות הספורט הגדולות שפתחו דלתיהם לשורות היהודים.

אבל בואו לא נשכח הקרדיט אכן מגיע ל-NBA.

מהגלזרים ועד אלופת ה-NHL:

כיום משפחת גלזר היא אולי המותג הידוע בפי הישראלים, בשל העובדה שאבי המשפחה המנוח, מלקולם, הפך לפני כעשור לבעלים של קבוצת הכדורגל האהודה בעולם, הלא היא מנצ'סטר יונייטד. 

מאז, הבנים המעורים עמוקות בקהילה היהודית, תפסו את המושכות וגם את הבעלות על קבוצת הפוטבול המדוברת באמריקה, הלא היא הטמפה ביי באקנריז, קבוצתו של ה-GOAT, טום בריידי.

מלקולם האב החל בצניעות, ממוכר שעונים מדלת לדלת הפך לאיש נדל''ן שעשה כמה עסקאות ברוצ'סטר ניו יורק, לאחר מכן עבר לאוקאלה שם הפך למגדל וסוחר סוסים, ומשם צמח לזכיין רשתות טלוויזיה תוך שהוא רוכש מספר בנקים בקונטיקט הברית בעודו ממשיך לפתח את עסקי הנדל"ן. את הבאקס, שהפכו לתכשיט הספורטיבי של הבנים, ושהיו ידועים כקבוצה הגרועה בליגה (קצת כמו הקליפרז בכדורסל), רכש גלזר ב-180 מיליון דולרים, כיום הקבוצה שווה 2 מיליארד וכבר עם 2 טבעות סופרבול. גם אחרי האינפלציה אגב מדובר ברווח אדיר.

בינתיים הבן בריאן ירש את ניהול העניינים של האדומים. בריאן השווה כמיליארד דולרים הספיק מאז לקשור את הקבוצה עם הקהילה היהודית. הוא בנה את מוזיאון גלזר לילדים, את המרכז היהודי הקהילתי בעיר, את מזח סנט פטרסבורג, ואף ראה לנכון באופן סמלי מאוד לרכוש מלון מיוחד עם מסלול גולף שפעם אסר כניסה על יהודים בעלות של חמישים מיליון במזומן. במקביל, הקרן שהוריש פטריארך המשפחה, מחייבת שאחוז מסוים מכספי הגלזרים יופנה ישירות לפילנתרופיה יהודית. הגלזרים (שלושת האחים, יואל, אברהם ובריאן שווים כ-3 מיליארד) מעורבים עמוקות בקהילה בהקפידם לחגוג את החגים היהודיים באצטדיון עם רבני חב"ד, תוך שהם נוהגים להגיע לאירועים של ארגונים יהודיים של 'מקצוענים צעירים יהודיים', בטמפה ביי.

(הגלזרים, ביציעי אולד טראפורד)

אגב , במידה אירונית משהו, דיי סימבולי שהגלזרים מחזיקים בקבוצת 'הפיראטים' של הליגה. בכל זאת, כמה מהפיראטים הראשונים בעולם החדש במאה ה-15 היו גם הם יהודים.

במידה רבה המשפחה הפכה ליורשת של אל דייויס, הבעלים האגדי והצבעוני של קבוצת הפיראטים השנייה של הליגה, האוקלנד ריידרז. דייויס, שפרץ את הדרך עבור יהודים אחרים בענף בשנות השמונים, פעל רבות לשינוי חוקי הליגה למען בטיחות השחקנים, ובמקביל נהג לקחת שחקנים "מוזרים", "מופרעים", ולשלב אותם בשורות הריידרז. אין ספק גם בטמפה הגלזרים עשו זאת - וראו את מקרה אנטוניו בראון שקיבל התחלה חדשה באדום והחזיר בסופרבול אשתקד..

אך עם כל הכבוד לגלזרים, אולי היהודי המפורסם, לפחות באמריקה, מבין בעלי הקבוצות, וללא ספק המצליח מכולם, הוא רוברט קראפט בעל שיער הכסף המסורק לאחור, שזכה ביותר סופרבולים מכל בעלים אחר בהיסטוריה של הפוטבול האמריקני. קראפט שתמיד לבוש בחליפה כחולה, נחשב לאגדה בקרב עסקני הליגה ולשם מוכר אצל כל חובב ספורט אמריקני. הוא עשה את הונו דרך מסחר בחומרי גלם טבעיים (בעיקר עץ) ולאחר מכן דרך קניית אופציות, כיום הוא נחשב לאחד מהבעלים העשירים ביותר בליגה עם נט שווי של כ-8 מיליארד דולרים.

בגיל 80 הוא כבר לא ילד, ולמרות שנתפס כאיש הדור הישן, הרי שהאיש הקטן עם הכיס הגדול הפך את ניו אינגלנד (לצד טום בריידי שמשחק עתה אצל הגלזרים והמאמן האגדי ביל בליצ'ק) לאימפריית ספורט, ולפרנצ'ייז השני הכי מצליח בתולדות הפוטבול האמריקני.

קראפט הפך לאגדה באצטדיון ג'ילט בפוקסבורו, למרות שהוא עצמו מתגורר בברוקליין, פרבר עם אוכלוסייה יהודית גדולה דרומית לבוסטון. הוא נוהג באופן קבוע לתרום מיליונים למטרות יהודיות, ומעניק להלל, לפרס בראשית, לרשות לקידום יהדות בבוסטון וגם למוסדות יהודיים כישיבה יונברסיטי, וכאוניברסיטת ברנדייס. עם זאת לפני מספר שנים שמו הוכתם מעט לאחר שהיה מעורב בסקנדל מתוקשר במסגרתו הוקלט מודה כי נעזר בשירותיה של נערת ליווי. אך כידוע כשמדובר בפילנתרופיה ופעולה למען הקהילה היהודית וישראל, קראפט לא סופר את העודף. פרויקט הדגל שלו בישראל היה הקמת ליגת הפוטבול הישראלית, כמי שתרם את מגרש קראפט בירושלים (ודאג שבאמצע המגרש יהיה לוגו של הפטריוטס..) ועוד מיליונים למימון הוצאות הליגה שמונה כבר כ-12 קבוצות.

(שש טבעות סופרבול, רוברט קראפט)

אבל קראפט הוא לא הבעלים-סלב היחיד בשמי הספורט האמריקני.

אם נחזור לכדורסל לא נוכל בלי להזכיר את הפוליטי ביותר, המטורף ביותר, והססגוני ביותר מכל הבעלים היהודיים בספורט האמריקני המקצועי.

זהו כמובן כוכב תכנית הכרישים האמריקנית, מארק קיובן שבכלל נולד כמארק קיובינסקי בעיר פיטסבורג, פנסילבניה.

הבעלים של המאבריקס המוערך בשווי של כ-4.1 מיליארד דולרים, ידוע כמי שכמעט ולא מפסיד משחקי בית של קבוצתו, וצורח, מעודד, ודוחף כאחרון האוהדים. קיובן שהתחיל כברמן ומורה לריקוד, עשה את הונו דרך הקמה והשקעה בחברות טכנולוגיה בעיקר במטרופולין של דאלאס אליו עבר לאחר שנות הקולג'. על אף שמעולם לא הסתיר את יהדותו קיובן יותר ידוע בשל דעותיו הפוליטיות הליברליות ברמה החוקתית והתרבותית לצד עמדותיו האולטרה קפיטליסטיות והבלתי מתפשרות ברמה הכלכלית (הוא חסיד של איין ראנד).

הוא תרם לא מעט למפלגה הדמוקרטית דווקא, ונוהג להופיע בסרטים וסדרות טלוויזיה (הסימפסונים) בתפקידי אורח בדמות עצמו. אך כשזה נוגע לפילנתרופיה, קיובן מעניק כספים רבים לותיקי מלחמה אמריקנים, וגם לפרויקטים יהודיים כ'תגלית', מוזיאון יד ושם, והמרכז הקהילתי היהודי של ניו אורלינס ודאלאס אותם עזר להקים.

(ססגוני ורהבתן, מארק קיובן בתכנית 'הכרישים' האמריקנית)

אם כבר אנחנו בדרום (דאלאס) אפשר לשוב לעירם של הגלזרים, שם הטמפה ביי רייז, אחת מקבוצות הבייסבול הלוהטת של השנים האחרונות, נמצאת בידיו של סטו סטיינברג שנחשב "פשוט-עם" לעומת בעלים אחרים בליגה.

סטיינברג, לשעבר חובש כיפה שגדל בברוקלין, מוערך בסכום צנוע של כ-800 מיליון דולרים, אך בתקשורת האמריקנית מתבדחים שהבעלים ה"קמצן", שבונה קבוצות מכלום, הוא גם בעל כישרון להרכיב קבוצות מנצחות.

ואכן, בתקציבים דלים בהרבה של קבוצות אחרות, הרייז של טמפה, נחשבים לאחת הקבוצות הלוהטות בבייסבול המקצועי בשנים האחרונות. סטיינברג, משקיען וול סטריט, שעשה קריירה מוצלחת בבנק גולדמן סאקס, לא מסוגל להתחרות עם כסף כמו זה שיש למשפחת ווילף החולשות על אימפריית נדל''ן והמחזיקה בפרנצ'ייז חזק וותיק כמינסוטה וויקינגז, או במשפחת טיש המחזיקה חצי מהניו יורק ג'יינטס לאחר שאבי המשפחה הקים אימפריית נדל''ן משל עצמו. ובכל זאת, הוא מוביל את אחת הקבוצות החדשות בליגה (הצטרפה ב-1998) לרצף של עונות מנצחות, וזאת כאשר היא מתחרה עם אימפריות בייסבול כיאנקיז והרד סוקס. אבל בינתיים האייטם התקשורתי הלוהט מכל הוא דווקא החנון הממושקף סטיב כהן, הבעלים של הניו יורק מטס המככב בטורי הרכילות של עמוד 6 בניו יורק פוסט יותר מקים קרדשיאן.

כהן הוא מהבעלים העשירים בעולם הספורט האמריקני אשר כרבים אחרים ברשימה זו עשה את הונו בניהול קרנות גידור בעיר ניו יורק. את המטס שהפכו לבדיחת העיר בשנים החולפות קנה במזומן, תג המחיר - 2 מיליארד. המטרה? להתחרות ביאנקיז.

כיהודים רבים בעיר גם כהן היה אוהד מושבע של המטס. האיש השווה 15 מיליארד יצא למסע קניות בלתי-נשלט עבור הקבוצה עם הפיצ'ר הכישרוני בליגה (דה-גרום) וזאת למרות שנכנס לצרות עם הרשות לניירות ערך.

(כהן, העשיר מבין כולם וכוכב טורי הרכילות של ניו יורק)

בינתיים, למרות תקציבי העתק, והבאז התקשורתי , כהן לא מצליח לספק את הסחורה, והאמת, אולי זו הקארמה, הוא הרי הכי פחות נדבן למטרות יהודיות מיתר השמות ברשימה...

לסיום הרשימה נחזור שוב לטמפה, שכל אחת מקבוצות הספורט הגדולות שלה נמצאות בבעלות יהודית.

שם יושב כעת הבעלים המצליח ביותר ברמה התחרותית בליגות הגדולות - מדובר בג'ף וויניק, מנהל קרנות גידור מניו ג'רזי, המוערך בשווי צנוע למדי של כ-600 מיליון דולרים.

וויניק רכש את קבוצת ההוקי בעיר החמה של מערב פלורידה, ומאז זכה בשני אליפויות רצופות ב-NHL - הישג מאוד נדיר בליגה אולי הכי תחרותית באמריקה. את הלייטנינג שממלאים את היציעים, הפך לגאוות העיר, ולפרנצ'ייז שהוא מודל לניהול תקין ומושכל. 

הנער מניו ג'רזי שלמד באוניברסיטת דיוק גם החל לבנות מחדש את דאונטאון טמפה כמרכז חדשנות ביחד עם ביל גייטס תוך שהוא עוזר להקים את מרכז הקהילה היהודית בעיר (יחד עם גלזר) לו הוא תורם את האודיטוריום המרכזי.

ובתוך כך וויניק נחבא אל הכלים בהשוואה לגלזר, קראפט, וקיובן - אך הפרט מעניין לגביו טמון בכך שהוא חי בעבר בישראל שם השקיע (בשכל רב) כספים בשנות התשעים בתעשיית ההיי טק הצומחת של ישראל.

ואכן וויניק לא שכח טובה ולאחרונה החליט על בניית מרכז העסקים הישראלי בפלורידה שמעניק מלגות ליזמים ישראליים העושים עסקים עם ארה"ב.

עכשיו רק נותר לשאול,  מתי יהיה לנו את הבעלים הישראלים הראשון בליגות הגדולות?.

אה נכון, רענן כץ (750 מיליון דולר), מגבעת ברנר שמחזיק במיאמי היט, מובילת המזרח.

אז אליפות עברית השנה ב-NBA שהתחיל הכל עבור היהודים באמריקה? במקביל לתואר שלישי של וויניק ב-NHL,  ועוד אליפות של בריידי והגלזרים?.

ואולי אפילו נוכל לראות גם כמה יהודים מנצחים על המגרש, כמו הפיצ'ר של האטלנטה ברייבס בשנה שעברה, שזכה בוורלד סיריס, מקס פריד, או עוד אליפות של מקס ברגמן מהאסטרוז - אלה בכל זאת שני כוכבים יהודים ב-2 הקבוצות הטובות בליגה? 

רק תבחרו.