העלילה שלמה ומעניינת, השחקנים מרשימים ומוכרים, הלוקיישן אותנטי ומדויק, ובכל זאת, משהו לא לגמרי עובד בסרט החדש של אולפני מארוול, ״האלמנה השחורה״. הגיבורה, נטשה רומנוף, מוצאת את עצמה די מהר לבד, כאשר היא מתמודדת עם מזימה מסוכנת ונרדפת על ידי כוח אכזרי.

די מהר הגיבורה נאלצת להשתמש בכישורים שלה כמרגלת סובייטית, והשאר, איך לומר, היסטוריה. סקרלט ג'והנסון, בתפקיד הגיבורה, אמנם מגלמת את הדמות באופן הטוב ביותר, ובכל זאת, הדמות עצמה לוקה בחסר. היא קשוחה, מעניינת, אבל נטולת רגש לחלוטין, מה שמקשה על תחושת הזדהות מצידו של הצופה.

מדובר על הגיבורה הראשונה שמובילה סרט שלם של מארוול, ובניגוד ל״וונדר וומן 1984״ הסרט הזה לגמרי רציני, קשוח, ומחויב יותר. העלילה מתחילה אי שם ב-1991 אז משפחתה של הגיבורה בורחת לקובה. ואז, אנו מקבלים מעין תקציר מהיר במיוחד של חייה של הגיבורה עם משפחה ואחותה הצעירה ילנה.

השתיים יועדו להיות ״אלמנות״, כלומר מתנקשות קשוחות. אך די מהר, העלילה קופצת לשנת 2016, וילנה שולחת מסר לאחותה שהשאירה אותה מאוחר. זוהי דווקא הנקודה החזקה והמהודקת יותר בסרט, אשר שמה דגש על משפחה והמורכבות שהיא מביאה איתה.

אך בשאר הזמן, הסרט מתפקד כסרט אקשן ללא הפוגות. עם אפקטים ועבודת מחשב מרשימה, עדיין קשה להיסחף לגמרי, ואחת הסיבות לכך היא ההעדר המוחלט של הרגש הן מהדמויות והן מהעלילה עצמה. ומה יש לומר, הדבר פוגע באופן ישיר באימפקט של הסרט כולו.

מצד אחד, ״האלמה השחורה״ מתפקד כסרט אקשן הוליוודי מן השורה הראשונה, אך מהצד השני, הוא לוקה בחסר. ומדובר בטעות מצטערת לאור צוות השחקנים המרשים, הבימוי, והלוקיישינים. ללא ספק היה אפשר להוציא מהסרט הזה הרבה יותר.

״האלנה השחורה״ הוא אמנם סרט ריגול טוב, הוא מספק לצופים האדוקים של מארוול לא מעט תשובות, ומבסס את הגיבורה, נטשה, כאחת הלוחמות הטובות והחזקות ביותר בעולומו של מארוול, ועדיין, בעקבות התזמון והסוף הידוע מראש, הסרט לא מצליח להפוך להיות הצלחה נוספת מבית מארוול.