לעומת זאת, הפסקול, הצילום, והנופים המרהיבים המוצגים בכל פרק, הם בהחלט הכוח של הסדרה. העלילה עוקבת אחר נער צעיר אשר עובר עם שתי האמהות שלו להתגורר בבסיס צבאי, בעקבות מינוי של אחת מהן למפקדת של הבסיס. הנטייה המינית של הנער אינה ברורה, וזמן קצר לאחר שהוא מגיע לביתו החדש, הוא מכיר בחורה צעירה, בת גילו, ביניהם נרקמת מערכת יחסים קרובה.
הסדרה נוגעת בנושאים שונים, כולם רלוונטים במיוחד לדור הצעיר, זהות, דימוי עצמי, מיניות, בדידות, חושניות ועוד. לכן, אין זה מקרי שהסדרה מצליחה לסחוף את הצופה רק בפרק הראשון. עם זאת, חשוב לומר כי לא מדובר בסדרת דרמה שגרתית, העלילה כאן לא לוקחת תפקיד מרכזי, כאשר הדגש הוא יותר על הצד האסתטי, על הצורה.
גואדנינו בוחר לא להכניס את הצופה אל תוך הראש של הגיבור, או שאר הדמויות, ומשאיר לנו מקום לדמיון, לספקות, לשאלות. לאחר צפייה במספר פרקים, נגזר על הצופה ליהנות מאלמנטים אחרים בסדרה, ולא לשאוף לקבל התרה, סדר, או תשובות.
לסיכום, ״אנחנו מי שאנחנו״ היא פחות סדרה עלילתית קלאסית, אלא יותר רצף, קולאז׳ של רגעים עדינים, פואטיים, ליריים כמעט, אשר באים אחד אחרי השני, באופן הרמוני ומעורר התפעלות. יכולות הבימוי של גואדנינו באות לידי ביטוי לאורך הסדרה, בכל פרק מחדש, באופן המהודק והמרשים ביותר, ומזכיר לכולנו מדוע זכה באוסקר על הסרט ״קרא לי בשמך״.