"גדלנו באשדוד. אחי משה, ושתי אחיותיי: אתי וחלי. היום, כולנו חיים בארה"ב, וההורים מגיעים כל הזמן לאירועים וחגים. בילדותי היה לאבא שלי בית קפה 'קפה עדן', שהתפרסם בשנות ה-80 בעיקר בגלל הגלידה האמריקאית הראשונה בעיר. מאז, לכולנו יש חלום לנהל בית קפה כזה. במקרה, או שלא, מגיל 14 עד הגיוס יצא לי לעבוד במסעדות ובתי קפה, בהתחלה כמוכר גלידות בהמשך כפיקולו ולבסוף במטבח.

באפריל 2006 טסתי לבקר את האחים שלי שעברו בזה אחר זה לארה"ב. אחותי, אתי, התגוררה בפלורידה כשמשה וחלי הצעירה ממני התגוררו בשיקגו. בביקור השני שלי פה בנובמבר 2007, חשבתי שאולי אוכל להשאר לצמיתות. כעבור 3 חודשים כבר החלטתי שזה לא בשבילי, אבל אז הכל השתנה. 

זה היה יום ראשון בבוקר בו התחלתי בעצם לתכנן את החזרה שלי לישראל. נסעתי עם אחי לעזור לו בעבודה. הגענו לבית של לקוחה, וכשהיא פתחה את הדלת הספיקו לי בדיוק 7 שניות להבין ש:'הנה אשתי'. אחי נתן לה הצעת מחיר, ואני חיכיתי לו בכניסה לבית. לא דיברנו גם משום שלא ידעתי אנגלית.

כעבור שבוע, כשחזרנו אליה לסיים את העבודה ביקשתי מאחי שילך אליה לבדו. אני זוכר שאמרתי לו בביטחון: 'היא תשאל עליי, תן לה את הטלפון שלי'. הוא לא הבין איך יכול להיות שאני מלא ביטחון שהיא תשאל מכיוון שלא דיברנו. כשהיא פתחה את הדלת לאחי ולא ראתה אותי היא שאלה, וזהו, אנחנו נשואים כבר 11 שנים פלוס שלושה ילדים: יצחק, אלין ואיתי. ברגע שהכרתי את אשתי, הבנתי שאני צריך לשנות תכניות. הבחירה להישאר הייתה אחת מההחלטות הקלות שעשיתי בחיי.

באחד מסופי השבוע נסעתי עם אחי משיקגו לפלורידה ברכב לבקר את אחיותיי, נסיעה של 24 שעות. למחרת בערב יצאנו למועדון, ושמתי לב שהמתופף על כלי ההקשה נראה די משועמם. אמרתי לאחותי שממש בא לי לעלות ולנגן. היא שאלה את המתופף והוא הושיט לי את המקלות. עליתי לבמה ופשוט הרגשתי שאני מגשים חלום שלא חשבתי שיתגשם. חיכיתי כמה שניות לביט הנכון בשיר והתחלתי לנגן. המקום היה מפוצץ. היו כ- 300 איש. תוך דקות שמתי לב שאנשים מצלמים אותי ואפילו הניחו לי משקאות על הבמה. זאת הייתה חוויה מדהימה.

כשחזרנו לשיקגו קניתי בעידודם של אחי ואשתי, סט כלי הקשה ויצאתי למועדונים וברים לחלק כרטיסי ביקור. זמן קצר לאחר מכן התחלתי להופיע, והפכתי למתופף קבוע במספר מועדונים. השיא היה כשחתמתי על חוזה במועדון שעוברים בו 1,500 בליינים.
בנתיים, אמא של אשתי פתחה מסעדה ללא גלוטן. המקום היה פתוח לארוחות ערב. עבדתי שם בבקרים לכמה שעות בלבד. מכרתי קפה ועוגות ללא גלוטן. לאט לאט הוספתי עוד ועוד מוצרים כמו טוסטים וקישים.

כעבור שנתיים כשאשתי נכנסה להריון, החלטתי לקחת הפסקה מחיי הלילה. באותה תקופה הגיעו עוד ועוד הצעות להופיע במועדונים ואירועים פרטיים, אבל רציתי להיות עם אשתי כמה שיותר ככל שההריון התקדם. בנוסף להריון הגיע השינוי המיוחל בעסק המשפחתי. אמא של אשתי החליטה לסגור את המסעדה ולפתוח בית קפה ללא גלוטן 'Wheat’s End Café'. המשכתי לעבוד באותה המתכונת כשצירפתי טבח להכנת חביתות וסנדביצים. הייתי אחראי על הקופה, מלצר ובריסטה. כשהחלטנו לפתוח את המקום לבראנץ בימי ראשון, גייסתי עובדת שתעזור לי ועובד נוסף למטבח.

היום, אני מנהל לבדי את בית הקפה. בסופי שבוע יש לי צוות של חמישה עובדים במטבח וצוות של שמונה בשירות. מדהים אותי לראות בעיני הלקוחות שלי עם צליאק את האושר  שהם יכולים לאכול בחופשיות במסעדה. מגיעים אלינו לקוחות מכל העולם. כל מי שמגיע לשיקגו ויש לו רגישות לגלוטן, מוצא אותנו דרך חיפוש מהיר באינטרנט.

יוצא לי גם לפגוש המון ישראלים שמגיעים לקפה. ישראלים שמגיעים להופיע בשיקגו או בכלל שחקני בייסבול, NBA, מפיקים, שחקנים מוכרים יותר או פחות מגיעים אלינו לקפה, אבל הכי מרגש זה לפגוש שוב ושוב את הלקוחות הראשונים שמכירים אותי 4 שנים קודם כשעוד עבדתי לבדי בבקרים".

מה אתה הכי אוהב בארה"ב?

הסדר. בארץ למשל כשיש אירועים גדולים (הופעות או משחק של הנבחרת) סוגרים חצי מת"א. פה, האיצטדיון של הקאבס במרכז העיר מכיל 42 אלף איש ואין פקקים. אתה יכול לנסוע בלי שום בעיה ליד האיצטדיון. אני אוהב גם את ה'פייריות'. תור זה תור. אף אחד לא עוקף או מנסה לקצר. זה בכל מקום: בתור בבנק, כשעולים לתחבורה ציבורית או בכניסה לאירועים.

מה מבחינתך הדבר השונה ביותר בין ישראל לארה"ב?

אין מה להשוות בין האוירה בארץ בחגים ובסופי שבוע לאווירה כאן. כל חג אני חולם להיות בישראל. פה אין שום אוירה, אלא אם אתה גר בפרברים בתוך קהילה יהודית. אני מתגורר בעיר וזה פחות מורגש. תמיד רואים אנשים לבושים יפה עם כיפות בחגי תשרי או פסח אבל זה לא 'כל החבילה'. לדעתי אין על האוירה בערבי חג, ימי שישי ושבת בארץ.

למה אתה הכי מתגעגע בארץ?

אני הכי מתגעגע להורים, ולאירועים המשפחתיים.

למה אתה הכי פחות מתגעגע אליו בארץ?

לתרבות נהיגה, ללחות בקיץ ולחוסר סבלנות.

איזה מזג אוויר טוב יותר בעיניך: בישראל או מקום מגוריך בארה"ב? ולמה?

ברור שהמזג האוויר בארץ השתנה עם השנים. בקיץ, הרבה יותר חם משזכור לי מילדותי, כנ"ל לגבי החורף. לעומת זאת, מזג האוויר בשיקגו לא השתנה יותר מדי. העונות יכולו להיות ארוכות יותר או קצרות יותר, האביב השנה נמשך עד אמצע מאי או בשנה שעברה הסתיו היה עד תחילת ינואר, אבל בסופו של דבר כל עונה מורגשת היטב בשלב זה או אחר. חורף זה חורף עם השלגים, קרח וקור. סתיו זה השלכת והימים הקרים שמגיעים בסביבות אוקטובר-נובמבר. אין ספק שהפיצוי לכל זה זה הקיץ. אין על הקיץ בשיקגו.

מהי, לדעתך, המשימה הכי חשובה עבור ממשלת ישראל בימים אלו?

לעבוד על ההסברה לעולם. המדינה חייבת להקים ערוץ ישראלי בערבית ואנגלית. ערוץ כזה שאנשים בארה"ב, אירופה, אוסטרליה, המזרח הרחוק ובמדינות ערב ייראו את הצד הטוב והיפה שלנו ואת המצב הבלתי נתפס בארץ בזמן עימותים עם חמאס. לתת לאנשים להחליט מה דעתם על ישראל.

איזה חפץ שיש לך מזכיר לך יותר מכל את ישראל?

תפילין. למעשה התחלתי להניח תפילין שבועיים לאחר שהגעתי לראשונה לארה"ב, באפריל 2006. כשאני מסיים להתפלל אני מרגיש כאילו אני אחרי מדיטציה.

מה הדבר שלדעתך משאיר אותך עדיין ישראלי?

השירות בצבא. כמעט כל אמריקאי שיוצא לי לדבר איתו במסגרת העבודה או ביום יום, שהם מבינים שאני ישראלי, שואלים אותי האם הייתי בצבא. לא חושב ששואלים אנשים ממדינות אחרות את השאלה הזאת. זה משהו ששואלים בעיקר ישראלים.

מה מבחינתך המאכל הכי ישראלי?

שקשוקה. אפילו לתפריט בבית קפה שלא נחשב ישראלי, הכנסתי פיצה שקשוקה. לפעמים נחמד לראות אמריקאים מנסים לומר למלצרית לאט ובזהירות שקקק-שו-שוקה.

טיפ לישראלי המתחיל באמריקה?

השנתיים הראשונות קשות. אם תיקח ישראלי ותשים אותו בבית פרטי עם בריכה וכל טוב הוא עדיין ירצה לחזור לארץ תוך שבועיים.
הכל עניין של זמן. זה להתחיל מאפס עם המון סבלנות. למצוא חברים חדשים, ללמוד שפה, גם מי שיודע אנגלית, זה לא הכל כי יש את הסלנג האמריקאי וההומור. פה אולי יותר נוח אבל השינוי בשיגרה זה הדבר הכי קשה. לבנות הרגלים חדשים ולמצוא את הפינה שלך, זה לוקח זמן, אני כבר לא מדבר על הגעגועים.