בלי דגל ישראל, בלי ציונות: היהודים שמקימים בתי כנסת חדשים באמריקה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

המפגש נערך ב-12 באוקטובר במרכז האמנויות אורביין בברוקלין, במבנה ויקטוריאני ישן שהוסב לחלל לאירועים. המשתתפים לא הגיעו כדי להניף שלטים בהפגנה נגד ישראל או לחסום כבישים. הפעם הם התכנסו כדי ללמוד כיצד מגייסים כספים, מעסיקים עובדים, מקימים בתי כנסת ומנהלים מוסדות קהילתיים שיכולים להתקיים לאורך שנים.

מאחורי היוזמה עומדת תנועת התפוצות היהודית, ארגון חדש יחסית המבקש לחבר קבוצות דתיות ותרבותיות יהודיות שאינן רואות במדינת ישראל מרכיב הכרחי בזהותן. המארגנים מגדירים את מטרתם כהקמת מוסדות יהודיים חלופיים, שבהם יוכלו להשתלב יהודים שאינם מרגישים בנוח במסגרות המזוהות עם הציונות.

האירוע, שהוגדר כמחנה הכשרה מעשי, עסק בשאלות שרחוקות מאוד מהסיסמאות המוכרות בהפגנות בקמפוסים. כיצד מקימים ארגון יציב? איך מחלקים סמכויות בין חברי הקהילה? כיצד מגייסים תרומות? איך מונעים שחיקה של מתנדבים? ואולי השאלה הרגישה ביותר: האם יהודי ציוני יוכל להתקבל לבית כנסת שמגדיר את עצמו כאנטי-ציוני?

תפילת שבת שבה אפשר לקרוא "שחררו את פלסטין", ומערכת חינוך יהודית שבה הציונות אינה חלק מתוכנית הלימודים. בתמונה: אחד ממשתפי הכנס עם כאפייה לצווארו וכיפה בצבעי פלסטין 

אריאל אנג'ל, עורכת בכירה במגזין היהודי השמאלי ג'ואיש קארנטס, הייתה בין הדמויות המרכזיות בכינוס. לפני כשנה קראה אנג'ל להקמת מוסדות יהודיים חדשים שאינם קשורים למדינת ישראל או לציונות. כעת היא מנסה להפוך את הרעיון למציאות.

לדבריה, המטרה היא שחלק מקבוצות התפילה הקטנות שכבר פועלות בערים שונות יהפכו בתוך שנים ספורות לבתי כנסת ממוסדים. במילים אחרות, לא עוד מפגשים מאולתרים בדירות פרטיות או באולמות שכורים, אלא קהילות בעלות מבנים קבועים, הנהגה דתית, תקציבים ופעילות סדירה.

אחת המשתתפות, צעירה בת 27 מברוקלין שהזדהתה בשם הפרטי אסתי בלבד, סיפרה שהיא שותפה בהובלת מניין אנטי-ציוני בעיר. לדבריה, אנשים רבים שמגיעים לתפילות מספרים על תחושת הקלה משום שסוף סוף מצאו מסגרת יהודית שאין בה דגל ישראל.

אסתי תיארה משתתפים שהופתעו לגלות שבמסגרת יהודית יכולים אנשים מהקהילה הגאה להוביל תפילות, ושאפשר להשמיע סיסמאות תמיכה בפלסטינים בלי להרגיש חריגים. לדבריה, המניין שבו היא פעילה מושך בממוצע כ-50 משתתפים לתפילות שבת, מספר משמעותי יחסית לקבוצה צעירה הפועלת ללא מבנה קבוע.

אלא שהשאלה המרכזית אינה רק מה מתרחש במהלך התפילה, אלא כיצד תיראה הקהילה שתיווצר סביבה. בבתי כנסת רבים בארצות הברית, מדינת ישראל היא חלק מרכזי מהחיים היהודיים. דגל ישראל ניצב לצד דגל ארצות הברית, מתקיימים אירועים לציון יום העצמאות הישראלי, בני נוער משתתפים בתוכניות חינוכיות הקשורות לישראל, וארגונים יהודיים מגייסים כספים למטרות בישראל.

היוזמה החדשה מבקשת לבנות מודל אחר. המשתתפים אינם בהכרח מסכימים ביניהם על כל היבט של היחס לישראל. חלקם מגדירים את עצמם אנטי-ציונים, אחרים אינם ציונים אך גם אינם מתנגדים בהכרח לקיומה של ישראל, ויש המשתמשים במושג "יהדות תפוצתית" כדי להדגיש שהחיים היהודיים אינם חייבים להיות מאורגנים סביב מדינת לאום יהודית.

ההבדלים הללו יצרו במהלך הכינוס דיון מורכב סביב גבולות הקבלה לקהילות החדשות. הרב ברנט רוזן, ממייסדי בית הכנסת האנטי-ציוני צדק שיקגו, הסביר כיצד ארגונו הגדיר מראש את ערכיו הפוליטיים והדתיים. לדבריו, בית הכנסת לא נועד בהכרח להתאים לכל יהודי, ואין בכך פסול מבחינתו.

רוזן הבהיר כי חברים פוטנציאליים אינם נדרשים להסכים עם כל עמדה של הקהילה, אולם הם צריכים לדעת לאיזו מסגרת הם מצטרפים ומהם הערכים שעליהם היא מבוססת. השאלה, מבחינתו, היא אם אדם מסוגל להרגיש שייך לקהילה גם כאשר חלק מעמדותיה אינן תואמות את השקפותיו האישיות.

באותו דיון השתתפה גם רבקה וילקומרסון, לשעבר מנהלת הארגון היהודי האנטי-ציוני ג'ואיש וויס פור פיס. היא הציעה למארגנים לנסות להגיע גם ליהודים בעלי השקפות ליברליות מתונות יותר, אך מבלי לוותר על הערכים הפוליטיים המרכזיים של המסגרות החדשות.

המתח הזה עשוי להיות אחד האתגרים הגדולים של התנועה. מצד אחד, כדי להקים בתי כנסת ובתי ספר יש צורך במספר גדול של משתתפים, בתורמים ובמשפחות שיבטיחו פעילות קבועה. מצד שני, ככל שהארגונים ידגישו עמדה אנטי-ציונית נוקשה יותר, כך הם עלולים לצמצם את מספר היהודים שירגישו בנוח להצטרף אליהם.

הרבנית אליסה וייז, ממייסדות תנועת התפוצות היהודית, טוענת שהקבוצות החדשות אינן נוצרות בחלל ריק. לדבריה, הן קמות משום שיש ביקוש אמיתי למסגרות יהודיות שאינן מזדהות עם הציונות. וייז עבדה בעבר בארגון ג'ואיש וויס פור פיס ובאוקטובר 2023 הייתה שותפה להקמת ארגון רבנים למען הפסקת אש, שקרא להפסקת המלחמה בעזה ולהפסקת הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל.

לדבריה, ארגוני מחאה יהודיים הצליחו בשנים האחרונות ליצור מסגרת פוליטית ליהודים המתנגדים לציונות, אבל לא סיפקו בהכרח את הצרכים הדתיים והתרבותיים של המשתתפים. הפגנות ופעולות מחאה אינן תחליף לבית כנסת שאליו אפשר להגיע בכל שבת, למסגרת לילדים או לקהילה שמציינת יחד חגים ואירועים משפחתיים.

לכן התוכניות שהוצגו בכינוס חורגות הרבה מעבר לקבוצות תפילה. חלק מהמשתתפים מבקשים להקים מחנות קיץ יהודיים, אחרים עוסקים בפיתוח מסגרות חינוך ובפעילויות תרבות, ואפילו קולקטיבים של תיאטרון יהודי. באזור בוסטון כבר מתגבשת תוכנית לפתיחת בית ספר יהודי יומי שיתבסס על תפיסה תפוצתית, עם יעד לפתיחה בסתיו 2029.

אבל בין החלומות לבין הקמת מערכת מוסדות חדשה ניצב מכשול אחד עצום: כסף.

הפדרציות היהודיות בארצות הברית, המהוות מקור מרכזי למימון מוסדות קהילתיים, מקיימות ברובן קשרים הדוקים עם מדינת ישראל. ארגונים המגדירים את עצמם אנטי-ציוניים אינם צפויים לקבל מהן תמיכה משמעותית. במקביל, מספר התורמים המזוהים עם השמאל היהודי הרדיקלי קטן יחסית, והמשאבים העומדים לרשותם מוגבלים.

אנג'ל הודתה במהלך הכינוס כי כמות הכסף הזמינה בשמאל היהודי מוגבלת. לדבריה, ללא הרחבת מעגל התורמים יהיה קשה מאוד להפוך את הקבוצות ההתנדבותיות למוסדות בעלי עובדים בשכר, מבני קבע ותקציבים משמעותיים.

שלוש תורמות יהודיות המזוהות עם השמאל, ליאנה קרופ, דבורה סגנר וקתלין פרטיס, השתתפו בדיונים על אפשרויות המימון. פרטיס אמרה כי ללא שינוי בעמדותיהם של יהודים ציונים ליברלים יהיה קשה להרחיב את התנועה, משום ששם מצויים חלק גדול מהמשאבים הכספיים.

זוהי בעיה מוכרת היטב בעולם המוסדות היהודיים. הקמת בית כנסת דורשת מימון לתחזוקה, ביטוח, אבטחה ולעיתים העסקת רב וצוות מנהלי. בית ספר יהודי מחייב השקעה גדולה עוד יותר, ומחנות קיץ זקוקים למתקנים, מדריכים, מערכי בטיחות ותשתיות יקרות. ההתלהבות הפוליטית שמביאה אנשים לכינוס אינה מבטיחה שהם יוכלו לשלם לאורך שנים עבור מוסדות כאלה.

גם הנתונים על עמדות יהודי ארצות הברית מצביעים על תמונה מורכבת יותר מזו שעלולה להתקבל מהכינוס בברוקלין. לפי סקר של הפדרציות היהודיות בצפון אמריקה, 37 אחוזים מהמשיבים היהודים הגדירו את עצמם ציונים, שבעה אחוזים הגדירו את עצמם אנטי-ציונים ושמונה אחוזים לא-ציונים. 18 אחוזים נוספים השיבו שאינם בטוחים, ו-30 אחוזים אמרו שאף אחת מההגדרות אינה מתארת אותם.

הנתונים אינם מלמדים על רוב אנטי-ציוני בקרב יהודי ארצות הברית. הם כן מצביעים על כך שקבוצות משמעותיות בציבור היהודי אינן מזדהות עם ההגדרה הציונית המסורתית, מסיבות שונות. מחקרים נוספים מצביעים על כך שמדינת ישראל ממלאת תפקיד פחות מרכזי בזהות הדתית של חלק מהצעירים היהודים בהשוואה לדורות מבוגרים יותר.

עם זאת, היעדר הזדהות עם התנועה הציונית אינו זהה להתנגדות לקיומה של מדינת ישראל, וגם אינו מלמד בהכרח על רצון להצטרף למסגרת יהודית אנטי-ציונית. הפער בין הנתונים הללו לבין התמיכה המעשית במוסדות החדשים עשוי לקבוע את עתיד היוזמה.

ג'ן קמינסקי, ממובילות הקולקטיב היהודי בעיר באפלו שבמדינת ניו יורק, סיפרה שהארגון שלה מנסה ליצור בית ליהודים שלא מצאו את מקומם במוסדות הקהילתיים הוותיקים. לדבריה, הקבוצה פתוחה לאנטי-ציונים, ללא-ציונים וגם לאנשים שעדיין בוחנים את יחסיהם לציונות, כל עוד הם מרגישים בנוח במסגרת הערכית של הארגון.

מבחינת המארגנים, זהו ניסיון לייצר קהילה יהודית שבה הזיקה לישראל אינה תנאי להשתייכות. מבחינת מבקריהם בממסד היהודי המסורתי, מודל כזה עלול להעמיק את הפיצול בתוך קהילות שכבר מתמודדות עם מחלוקות קשות סביב המלחמות במזרח התיכון, האנטישמיות בקמפוסים והיחסים בין יהודי התפוצות לישראל.

אלא שהיוזמה הנוכחית מציבה בפני הממסד היהודי שאלה חדשה. במשך שנים התמקדו חלק מהארגונים האנטי-ציוניים בארצות הברית בפעילות פוליטית, בהפגנות ובקמפיינים נגד ישראל. כעת לפחות חלק מאנשיהם אינם מסתפקים בניסיון להשפיע על מוסדות יהודיים קיימים, אלא מבקשים להקים מוסדות מתחרים שיספקו שירותים דתיים, חינוכיים ותרבותיים.

אם היוזמה תצליח, היא עשויה ליצור מציאות שבה בערים אמריקאיות יפעלו במקביל בתי כנסת המזדהים עם ישראל ובתי כנסת המגדירים את עצמם כאנטי-ציוניים, לצד קהילות שבוחרות שלא להציב את השאלה הפוליטית במרכז חייהן. אולם מדובר עדיין באפשרות עתידית, ולא ברשת מוסדות מבוססת שכבר קמה.

לעת עתה, רוב הקבוצות המשתתפות ביוזמה פועלות באמצעות מתנדבים, וחלקן עדיין מקיימות תפילות בבתים פרטיים או בחללים שכורים. גם אסתי, שמניינה בברוקלין כבר מושך עשרות מתפללים בשבת, מודה שהשאיפה להקים בית כנסת של ממש נמצאת עדיין במרחק רב.

לדבריה, המטרה המיידית היא פשוט להצליח לקיים תפילות שבת באופן קבוע ויציב, בלי לשחוק את המתנדבים ובלי להעמיס על חברי הקהילה. רק לאחר מכן אפשר יהיה לחשוב על מבנה קבוע שיהפוך לבית אמיתי עבור המשתתפים.

ובכל זאת, עצם הכינוס בברוקלין מסמן שינוי בגישתם של חלק מהפעילים היהודים המתנגדים לציונות. הם כבר אינם מסתפקים בהפגנות מול מוסדות יהודיים או בדרישות לשנות את מדיניותם. הם רוצים לפתוח דלתות משלהם, להקים בתי כנסת משלהם ולחנך את הדור הבא במסגרת יהודית אחרת.

השאלה הגדולה היא אם יותר ממאה הפעילים שהתכנסו בבית הוויקטוריאני בברוקלין מייצגים תחילתו של שינוי משמעותי בחיי יהדות אמריקה, או שמדובר בקבוצה אידיאולוגית מצומצמת שתתקשה להפוך את שאיפותיה לרשת מוסדות קבועה.

התשובה לא תתקבל בהפגנה הבאה נגד ישראל, אלא בעוד כמה שנים, כאשר יתברר אם מאחורי הסיסמה על יהדות ללא ציונות עומדים גם בתי כנסת מלאים, בתי ספר פעילים, תורמים קבועים ומשפחות שבוחרות לגדל את ילדיהן בתוך הקהילות החדשות.