גורשו מארצות הברית – ונקברו תחת ההריסות: יותר מ־100 נעדרים שעות אחרי שנחתו בוונצואלה

שלח

הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים

Phone

שלח

By submitting this form and signing up for texts, you consent to receive news notification text messages from HebrewNews.com at the number provided, including messages sent by autodialer. Consent is not a condition of purchase. Msg & data rates may apply. Msg frequency varies. Unsubscribe at any time by replying STOP. Text HELP for help. Privacy Policy & Terms Of Use

על טיסת הגירוש היו 146 ונצואלים – בהם 19 נשים ושבעה ילדים – שהוחזרו מארצות הברית במסגרת מדיניות הגירוש של ממשל טראמפ. מיד לאחר הנחיתה הם הועברו למלון בעיר החוף לה גוארה, שם היו אמורים לעבור בדיקות רפואיות, לקבל מסמכים ולהמשיך לבתיהם למחרת. אלא שלפנות ערב פגעו באזור שתי רעידות אדמה עוצמתיות, בהפרש של פחות מדקה זו מזו, והפכו את המלון לערמת בטון.

מאז חלפו שעות ארוכות, אך יותר ממאה מהמגורשים עדיין מוגדרים נעדרים. איש אינו יודע כמה מהם עדיין לכודים מתחת להריסות, כמה הצליחו להימלט בכוחות עצמם וכמה מצאו את מותם. הרשויות בוונצואלה לא פרסמו רשימת נפגעים מסודרת, וגם הרשויות בארצות הברית אינן מוסרות מידע על מצבם של מי שגורשו באותה טיסה.

אחת הניצולות, סיפרה כי שהתה עם קבוצת נשים בקומה השנייה של המלון כאשר הרגישה לפתע את המבנה כולו מתחיל להתנדנד. לדבריה, בתוך שניות נשמעו צעקות מכל עבר, הקירות קרסו והחדר התמלא באבק. היא נקברה תחת קורות בטון, אך הצליחה להשתחרר לאחר שאחת הרעידות הזיזה את ההריסות מעליה. כשהצליחה לצאת החוצה, היא גילתה שהמלון כמעט ואינו קיים

ליסבת פורטיו, אחת הניצולות, סיפרה כי שהתה עם קבוצת נשים בקומה השנייה של המלון כאשר הרגישה לפתע את המבנה כולו מתחיל להתנדנד. לדבריה, בתוך שניות נשמעו צעקות מכל עבר, הקירות קרסו והחדר התמלא באבק. היא נקברה תחת קורות בטון, אך הצליחה להשתחרר לאחר שאחת הרעידות הזיזה את ההריסות מעליה. כשהצליחה לצאת החוצה, היא גילתה שהמלון כמעט ואינו קיים.

פורטיו ועוד כמה ניצולים צעדו ברגל קילומטרים ארוכים, חלקם יחפים ופצועים, עד שהגיעו למוצב של המשמר הלאומי, שם הצליחו לראשונה ליצור קשר עם בני משפחותיהם. "נולדתי מחדש," סיפרה בדמעות. "אלוהים נתן לי הזדמנות שנייה."

אבל עבור עשרות משפחות אחרות אין עדיין סוף לסיוט. ליליאנה רוחאס מחפשת את בן זוגה, שגורש באותה טיסה לאחר שהוחזק במרכז מעצר בטקסס. מאז נמסר לה רק שהוא הוטס לוונצואלה. איש אינו יודע אם יצא מהמלון לפני הקריסה, אם הוא עדיין לכוד מתחת להריסות או אם נפגע במקום אחר.

אלא שהסיפור הגדול יותר אינו רק גורלם של המגורשים. הוא גם מה שקורה כעת בזירת האסון.

במקום לראות שיירות של ציוד כבד, מנופים, יחידות חילוץ וכלבי הצלה, התמונה שמגיעה מלה גוארה היא של אזרחים רגילים שעובדים בידיים חשופות. אבות מחפשים את ילדיהם. אחים מנסים להגיע אל בני משפחתם. שכנים מפרקים לוחות בטון בעזרת מכושים, מוטות ברזל וכל כלי עבודה שמצאו בבית.

נלסון בארוסו, בן 63, עומד כבר שעות מעל ערימת ההריסות שבה קבורים, לדבריו, גיסתו ושלושה מאחייניו. "אין לנו ציוד. אין לנו כמעט כבאים. אין רכבי חילוץ," אמר. "אתמול הצלחנו להוציא ארבעה אנשים חיים בידיים שלנו. היום אנחנו עדיין מחפשים את המשפחה שלנו."

לצדו עמדה אישה אחרת, שהתבוננה בהריסות ולחשה משפט אחד שהפך לסמל של האסון: "אנחנו לבד."

התמונות מהעיר ממחישות את עומק הקריסה של מערכות החירום בוונצואלה. במשך שנים סובלת המדינה ממשבר כלכלי חריף, מהידרדרות שירותי הציבור וממחסור כרוני בציוד ובכוח אדם. כאשר האדמה רעדה, התברר שאין כמעט מערך חילוץ המסוגל להתמודד עם אסון בסדר גודל כזה.

בעוד הרשויות מתקשות להגיב, האזרחים בנו בעצמם רשת הצלה. בתוך שעות הוקמו קבוצות ברשתות החברתיות, מאגרי מידע לאיתור נעדרים, מפות של מבנים שקרסו ורשימות של בתי חולים ומרכזי קליטה. ונצואלים החיים מחוץ למדינה החלו לתאם משלוחי ציוד, רופאים ומתנדבים, בניסיון לסייע לקרוביהם.

במקביל הודיעה ארצות הברית על סיוע הומניטרי באמצעות ארגונים בינלאומיים, ונשלחו צוותי חילוץ מקצועיים ממדינות שונות. אולם בשטח, מי שממשיך להוביל את החיפושים הם דווקא תושבי המקום – אנשים שאין להם הכשרה מקצועית, אך גם אין להם ברירה אחרת.

עבור הקהילה הישראלית־אמריקאית, הסיפור הזה הוא הרבה יותר מאסון טבע. הוא ממחיש כיצד החלטה מדינית – במקרה הזה גירוש מהגרים – עלולה להסתיים בתוך שעות בטרגדיה אנושית בלתי נתפסת. יותר ממאה בני אדם, שרק שעות קודם לכן היו במעצר בארצות הברית, נעלמו לפתע מתחת להריסות במדינה שאליה הוחזרו.

בינתיים, בכל שעה שחולפת הולך ופוחת הסיכוי למצוא ניצולים נוספים. אבל למרות המחסור בציוד, בעזרת המדינה ובתקווה, תושבי לה גוארה אינם עוזבים את ההריסות. הם ממשיכים לחפור בידיים חשופות, להזיז אבן אחר אבן ולקרוא בשמות יקיריהם – בתקווה שמתחת לערימות הבטון עדיין יישמע קול שיענה להם.