ממדאני נתבע על הסתרת מידע: הקרב על ביטול ההגנות מפני אנטישמיות מגיע לבית המשפט
ראש עיריית ניו יורק, זוהרן ממדאני, עומד במרכזה של תביעה שהגישו העיתונאי החוקר ריצ'רד בהר ומשנה ראש העיר לשעבר רנדי מסטרו, לאחר שלטענתם התעלם במשך חודשים מבקשות לקבלת מסמכים הנוגעים לביטול הגדרת האנטישמיות של הברית הבין־לאומית לזיכרון השואה ולהחלטות נוספות הקשורות לישראל. התביעה מגיעה על רקע העלייה המתמשכת במספר התקריות האנטישמיות בעיר ומציבה במרכז הדיון את שאלת השקיפות של העירייה.
האזינו לכתבה זו
ממדאני נתבע על הסתרת מידע: הקרב על ביטול ההגנות מפני אנטישמיות מגיע לבית המשפט
06.25.2026 21:00
סוכנויות הידיעות
זוהרן ממדאני כיהן כראש עיריית ניו יורק פחות מיממה כאשר חתם על הצו המנהלי הראשון שלו – החלטה שביטלה שורה של צווים שעליהם חתם קודמו, אריק אדמס, ובהם אימוץ הגדרת האנטישמיות של הברית הבין־לאומית לזיכרון השואה (IHRA), איסור על השתתפות גופי העירייה בחרם על ישראל וקידום שיתופי פעולה כלכליים עם חברות ישראליות. ההחלטה עוררה סערה מיידית בקרב ארגונים יהודיים ובממשלת ישראל, שטענו כי מדובר בצעד שמחליש את מאבק העיר באנטישמיות. מנגד, ממדאני טען כי הוא מחויב למאבק באנטישמיות, אך סבור שההגדרה של הברית הבין־לאומית לזיכרון השואה עלולה להגביל ביקורת פוליטית לגיטימית על ישראל.
הרשמה לקבלת הניוזלטר היומי ועדכונים חשובים
Phone
כעת מגיע המאבק לזירה המשפטית. העיתונאי החוקר ריצ'רד בהר, באמצעות רנדי מסטרו – לשעבר המשנה הראשון לראש עיריית ניו יורק – הגיש עתירה לבית המשפט העליון של מדינת ניו יורק בטענה שעיריית ניו יורק הפרה את חוק חופש המידע של המדינה. לפי העתירה, בהר הגיש שתי בקשות לקבלת מסמכים רשמיים: האחת בינואר 2026, ובה ביקש את כל התכתובות, חוות הדעת, המחקרים והמסמכים שעל בסיסם התקבלה ההחלטה לבטל את הגדרת האנטישמיות של הברית הבין־לאומית לזיכרון השואה; והשנייה במאי 2026, ובה ביקש מסמכים הנוגעים לביטול האיסור על השתתפות גופי העירייה בחרם על ישראל, להסרת עמודי אינטרנט שקידמו קשרים כלכליים עם חברות ישראליות ולהצהרתו של ממדאני כי יבקש לסיים את שיתוף הפעולה בין אוניברסיטת קורנל לבין הטכניון. לטענת התובעים, העירייה לא סיפקה את המידע ולא עמדה בלוחות הזמנים הקבועים בחוק.
ממדאני טען כי הוא מחויב למאבק באנטישמיות, אך סבור שההגדרה של הברית הבין־לאומית לזיכרון השואה עלולה להגביל ביקורת פוליטית לגיטימית על ישראל.
בעתירה נטען כי החוק מחייב כל רשות ציבורית לאשר את קבלת הבקשה בתוך חמישה ימי עבודה ולהשיב בתוך פרק זמן סביר, שלרוב אינו עולה על עשרים ימי עבודה. למרות זאת, לדבריהם, חלפו חודשים מבלי שנמסרו המסמכים המבוקשים. מסטרו אף טען כי העירייה הודיעה שחלק מהחומרים לא יימסרו לפני סוף השנה, דבר שלדבריו עומד בניגוד לרוח החוק ולמטרתו להבטיח שקיפות ציבורית.
בהר הסביר כי מטרת בקשות המידע אינה פוליטית אלא ציבורית. לדבריו, כאשר ראש עיר מבטל כבר ביומו הראשון צעדים שנועדו להתמודד עם אנטישמיות ולחזק את הקשרים עם ישראל, הציבור זכאי לדעת כיצד התקבלה ההחלטה, מי היה שותף לה ומה היו השיקולים שעמדו בבסיסה. לדבריו, בתקופה שבה נרשמת עלייה במספר אירועי האנטישמיות בניו יורק, קיימת חשיבות מיוחדת לחשיפת תהליך קבלת ההחלטות.
רנדי מסטרו, המייצג את בהר, אינו דמות שולית בפרשה. בתקופת כהונתו כסגן ראש העיר בממשלו של אריק אדמס היה ממונה בין היתר על הקמת המשרד העירוני למאבק באנטישמיות – אחד הגופים שהוקמו בעקבות גל אירועי השנאה נגד יהודים לאחר מתקפת 7 באוקטובר. קודם לכן כיהן גם כסגן ראש העיר לענייני תפעול בתקופת ראש העיר רודי ג'וליאני. השופט שדן בתיק הוא ג'רלד לבוביץ, בנו של ניצול שואה ומחבר הספר "Holocaust Houdinis", העוסק בסיפור הישרדותה של משפחתו בשואה. התיק הועבר להליך מזורז, ובית המשפט צפוי לקבל את כלל החומרים בתחילת יולי לפני שיכריע אם לחייב את העירייה לחשוף את המסמכים.
המאבק המשפטי מתנהל במקביל לוויכוח רחב יותר סביב מדיניותו של ממדאני כלפי ישראל. מחקר שפרסמו לאחרונה הליגה נגד השמצה וארגון JLens העריך כי אימוץ מדיניות השקעות התואמת את קמפיין החרם על ישראל עלול לגרוע עשרות מיליארדי דולרים מתשואות קרנות הפנסיה של עובדי עיריית ניו יורק לאורך העשור הקרוב. תומכי ממדאני דוחים את הטענות ומדגישים כי מדיניותו נועדה להגן על חופש הביטוי ולהבטיח יחס שוויוני לכל הקהילות בעיר, בעוד שמתנגדיו טוענים כי היא מחלישה את המאבק באנטישמיות דווקא בתקופה רגישה במיוחד.
כעת, השאלה העומדת בפני בית המשפט אינה אם החלטותיו של ממדאני היו נכונות או שגויות, אלא אם עיריית ניו יורק רשאית לעכב במשך חודשים מסמכים ציבוריים הנוגעים לאחת ההחלטות השנויות ביותר במחלוקת שקיבל ראש העיר עם כניסתו לתפקיד. ההכרעה עשויה לקבוע לא רק כיצד ייראה המאבק המשפטי הנוכחי, אלא גם עד כמה יוכל הציבור לפקח בעתיד על תהליך קבלת ההחלטות בעירייה.
