
בראד לנדר גבר בפער גדול על חבר הקונגרס המכהן דן גולדמן במחוז העשירי, הכולל את דרום מנהטן וחלקים מברוקלין. דריאליזה אבילה שבאלייה הדיחה את אדריאנו אספאיאט, אחד הפוליטיקאים ההיספנים הבולטים בעיר ומי שכיהן בקונגרס במשך שנים. קלייר ואלדס, המזוהה עם האגף הסוציאליסטי־דמוקרטי, ניצחה בקלות יחסית במחוז השביעי. שלושתם נהנו מתמיכתו הגלויה והפעילה של ממדאני, שהשקיע הון פוליטי ניכר בקמפיינים שלהם והפך את הבחירות הללו למבחן כוח אישי.
מבחינת ישראל והקהילה היהודית בניו יורק, התוצאות אינן עוד מערכת בחירות מקומית. במוקד כמה מן המרוצים עמדה השאלה כיצד יש להתייחס לישראל ולמלחמה בעזה, והבוחרים הדמוקרטים באזורים רבים בעיר העניקו עדיפות ברורה למועמדים שהציגו קו ביקורתי וחריף יותר כלפי ירושלים.

בליל בחירות אחד הוכיח ראש העיר זוהראן ממדאני כי ניצחונו בבחירות לראשות העיר לא היה אירוע חולף, אלא תחילתה של תנועה פוליטית בעלת השפעה ממשית. המועמדים שבהם תמך רשמו ניצחונות מרשימים בבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, הדיחו יריבים ותיקים ומבוססים, והבהירו כי מרכז הכובד של המפלגה בעיר הגדולה בארצות הברית ממשיך לנוע שמאלה
הדוגמה הבולטת ביותר הייתה במחוז העשירי. דן גולדמן, יהודי בעצמו ואחד הקולות הפרו־ישראליים הבולטים יחסית באגף המתון של המפלגה הדמוקרטית, אמנם מתח ביקורת על ממשלות ישראל ואף תמך בהגבלות מסוימות על העברת נשק, אך סירב לאמץ את הטענה שלפיה ישראל מבצעת "רצח עם" בעזה. יריבו, בראד לנדר, היה מוכן ללכת צעד רחוק יותר. במהלך הקמפיין ובנאומי הבחירות הוא קרא לבחינה מחדש של היחסים בין ארצות הברית לישראל והצטרף לקולות הדורשים להגביל את הסיוע הצבאי האמריקאי.
עבור ארגונים יהודיים רבים, ובעיקר עבור אלו העוקבים בדאגה אחר העלייה באירועים אנטישמיים בארצות הברית מאז מתקפת 7 באוקטובר, מדובר בהתפתחות מדאיגה. חלק מהמועמדים ומהפעילים סביבם אמנם מדגישים כי ביקורת על ישראל אינה אנטישמיות, אך בקהילה היהודית טוענים כי הגבול בין השניים הולך ומיטשטש. כאשר סיסמאות הקוראות לבידוד ישראל הופכות לנחלת המיינסטרים, וכאשר מועמדים נמנעים לעיתים מלגנות גילויי אנטישמיות באותה נחישות שבה הם מגנים את ישראל, החשש בקהילה גובר.
ממדאני עצמו הפך בשנה האחרונה לאחת הדמויות השנויות ביותר במחלוקת בפוליטיקה האמריקאית. תומכיו רואים בו מנהיג צעיר וכריזמטי המייצג דור חדש של דמוקרטים, המחויב לצדק חברתי, לזכויות מהגרים ולמדיניות חוץ ביקורתית יותר. מתנגדיו רואים בו את פניו של שמאל רדיקלי שהפך את העוינות לישראל לאחד מסמלי הזהות הפוליטית שלו. העובדה שמועמדיו ניצחו בזה אחר זה רק מחזקת את התחושה כי כוחו חורג בהרבה מגבולות בניין העירייה של ניו יורק.
גם הדרך שבה ניהל את מערכת הבחירות מלמדת על שאיפותיו. ממדאני לא הסתפק בהבעת תמיכה סמלית. הוא הופיע בפרסומות טלוויזיה, גייס פעילים, השתתף באירועים והפעיל את כל משקלו הפוליטי לטובת המועמדים שבחר. בכך הוא לא רק סייע להם לנצח, אלא גם שלח מסר ברור לממסד הדמוקרטי: מי שרוצה להצליח בפוליטיקה של ניו יורק יצטרך מעתה להתחשב בכוחו.
המשמעות הרחבה יותר עשויה להתברר רק בשנים הקרובות. בניו יורק, מועמד שמנצח בפריימריז הדמוקרטיים נהנה בדרך כלל מיתרון עצום בבחירות הכלליות, ולכן סביר להניח שחלק גדול מהמנצחים יגיעו לקונגרס. אם אכן כך יקרה, לוושינגטון תגיע קבוצה חדשה של מחוקקים המזוהים עם הקו הפוליטי שמייצג ממדאני — קו ביקורתי יותר כלפי ישראל, חשדן יותר כלפי מדיניות החוץ המסורתית של ארצות הברית ומחובר לתנועות הפרוגרסיביות שצמחו בעשור האחרון.
מבחינת ישראל, אין מדובר רק בשאלה של עוד מושב בקונגרס או עוד הצבעה כזו או אחרת. הבחירות הללו משקפות שינוי עמוק יותר בהרכב הבוחרים הדמוקרטים ובסדרי העדיפויות שלהם. צעירים, סטודנטים, מהגרים חדשים ופעילי שמאל הפכו לכוח משמעותי יותר ויותר בתוך המפלגה. רבים מהם רואים בסכסוך הישראלי־פלסטיני דרך שונה לחלוטין מזו שאפיינה את ההנהגה הדמוקרטית בעשורים האחרונים.
הלילה הזה בניו יורק היה הרבה יותר מסדרת בחירות מקומיות. הוא היה הצהרה פוליטית. עבור תומכיו של ממדאני, זו הייתה הוכחה לכך שהעתיד כבר כאן. עבור תומכי ישראל בקהילה היהודית ובמפלגה הדמוקרטית, זו הייתה תזכורת לכך שהקרב על דמותה של המפלגה רחוק מאוד מסיום — ושהמאבק על מעמדה של ישראל בתוכה רק הולך ומחריף.