ארה"ב הפכה פגיעה: מלחמת איראן רוקנה את מחסני הנשק האמריקאיים — וסין עשויה לנצל את הריק

המלחמה עם איראן עדיין לא הסתיימה רשמית, והמשא ומתן המדיני עוד רחוק מהכרעה, אבל בוושינגטון כבר מתחילים להבין את המחיר האסטרטגי האמיתי של המערכה. לא מדובר רק בתקציבים, בנזק כלכלי או במספרי נפגעים, אלא במשהו שקשה הרבה יותר לשחזר במהירות: מלאי הנשק המתקדם של הצבא האמריקאי. דוח חדש של המרכז למחקרים אסטרטגיים ובינלאומיים מציג תמונה מדאיגה במיוחד: ארצות הברית תזדקק לפחות לשלוש שנים כדי לחדש חלק מהמלאים הקריטיים שנוצלו בלחימה, ובתקופה הזאת תיפתח פרצה אסטרטגית שמטרידה מאוד את הפנטגון.

הדוח מתמקד בשלוש מערכות נשק שנשאו חלק מרכזי בעימות: טילי השיוט טומהוק, מערכת היירוט תאאד ומערכות פטריוט. לפי הניתוח, הצבא האמריקאי שיגר יותר מאלף טילי טומהוק במהלך המלחמה, בעוד שבשנת 2026 קיבל רק 207 טילים חדשים. גם בקשת ממשל טראמפ לרכישת 785 טילים בשנת התקציב 2027 אינה סוגרת את הפער במהירות. המשמעות פשוטה וקשה: גם אם קווי הייצור יורחבו, יידרשו שנים עד שהמלאי יחזור לרמה שבה היה לפני המלחמה.

המשמעות פשוטה וקשה: גם אם קווי הייצור יורחבו, יידרשו שנים עד שהמלאי יחזור לרמה שבה היה לפני המלחמה.

המצב במערכות ההגנה האווירית אינו פשוט יותר. תאאד, המיועדת ליירוט טילים בליסטיים לטווח בינוני, הופעלה בעצימות גבוהה גם בהגנה על ישראל וגם במסגרת הפעילות האמריקאית הישירה. פטריוט, המיועדת בין היתר ליירוט טילים בליסטיים קצרי טווח, נמצאת תחת עומס כפול: היא נדרשת גם באוקראינה, הנלחמת ברוסיה, וגם במדינות נוספות שמפעילות את המערכת ברחבי העולם. כעת הפנטגון נדרש להחליט לאן להפנות מלאים מוגבלים, כאשר כל החלטה כזאת יוצרת חולשה בזירה אחרת.

הנקודה הדרמטית ביותר בדוח היא שהבעיה אינה רק כסף. אפשר לאשר תקציבי ענק, להזרים מיליארדים לקבלני הביטחון ולהכריז על תוכניות חירום, אבל אי אפשר לייצר בן לילה טילים מתקדמים, מערכות יירוט ורכיבים מדויקים. הרחבת קווי ייצור דורשת מפעלים, כוח אדם מיומן, שרשראות אספקה, חומרי גלם ובדיקות איכות. לכן, גם אם ממשל טראמפ מבקש תקציב ביטחוני חסר תקדים של 1.5 טריליון דולר לשנת 2027, חלון החולשה כבר נפתח.

וזה בדיוק החלון שמדאיג את וושינגטון. סין עוקבת מקרוב אחר מצב המלאים האמריקאיים, במיוחד על רקע המתיחות סביב טייוואן. בייג'ינג יודעת שצבא אמריקאי שצרך כמות גדולה של תחמושת מתקדמת במזרח התיכון עלול להיכנס לעימות הבא כשהוא חזק מאוד — אך פחות עמוס במחסנים. מבחינת הפנטגון, זהו תרחיש מסוכן: יריב אסטרטגי עלול להסיק שדווקא השנים הקרובות הן הזמן הנוח ביותר לבחון את גבולות הכוח האמריקאי.

עם זאת, הדוח מציין גם גורם מרתיע חשוב: לסין אין ניסיון קרבי משמעותי מאז מלחמתה עם וייטנאם בשנת 1979, מלחמה שחשפה חולשות צבאיות רבות. לארצות הברית, לעומת זאת, יש ניסיון מבצעי עשיר, מערך פיקוד מתקדם ויכולת מוכחת להפעיל כוח בזירות רחוקות. ייתכן שהפער הזה יספיק כדי לשמר הרתעה עד שהמלאים יחודשו, אך זו אינה נחמה מלאה כאשר קווי הייצור עדיין מדביקים את קצב הלחימה.

הנפגעת המיידית מהמחסור היא אוקראינה. קייב מבקשת עוד תחמושת למערכות פטריוט, בזמן שרוסיה מגבירה את ירי הטילים הבליסטיים. אלא שהמלחמה מול איראן הסיטה חלק מהמלאים והקשב האמריקאי, וכעת אוקראינה עלולה לגלות שהמחסן שממנו היא תלויה כבר אינו מלא כפי שהיה. עבור נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, זו אינה בעיה תיאורטית אלא איום יומיומי על שמי קייב, חרקוב ואודסה.

בבית הלבן ובפנטגון ממשיכים לשדר ביטחון. המסר הרשמי הוא שלצבא האמריקאי יש את כל מה שנדרש לו, ושקבלני הביטחון כבר נערכים להרחבת ייצור משמעותית. אבל בין הצהרות הביטחון לבין קצב הייצור בפועל קיים פער שאי אפשר לטשטש. מלחמות מודרניות צורכות תחמושת בקצב אדיר, ולעיתים מהר יותר מהיכולת של התעשייה הביטחונית לחדש אותה.

בשורה התחתונה, ארצות הברית אולי יצאה מהמערכה מול איראן כשהיא מציגה עליונות צבאית ברורה, אך הניצחון הזה הגיע עם תג מחיר כבד. המחסנים התרוקנו, קווי הייצור נמתחו עד הקצה, ובזירה העולמית יריבותיה של אמריקה מביטות ומחשבות את הצעד הבא. זו בדיוק הסכנה: לא תבוסה בשדה הקרב, אלא ניצחון שמותיר אחריו חלון פגיעות — וחלון כזה, במערכת הבינלאומית של 2026, עלול להזמין את המשבר הבא.