מול קהל יהודי במישיגן: מועמד דמוקרטי לסנאט מטיל ספק בזכותה של ישראל להיות מדינה יהודית

יש רגעים בפוליטיקה האמריקאית שבהם המסכות פשוט נופלות. לא רמיזות, לא ניסוחים זהירים ולא התחמקויות דיפלומטיות. משפט אחד, ישיר וחד, שמבהיר עד כמה השיח השתנה — ועד כמה דברים שפעם נחשבו בלתי נתפסים נאמרים היום בגלוי, בלי פחד ובלי התנצלות. זה בדיוק מה שקרה בשבוע שעבר במדינת מישיגן, כאשר עבדול אל־סייד, מועמד דמוקרטי לסנאט המזוהה עם האגף הפרוגרסיבי הקיצוני, נשאל האם ישראל צריכה להתקיים כמדינה יהודית — והשיב בצורה שהותירה רבים בהלם.

האירוע נערך בעיר פונטיאק תחת הכותרת "יהודים למען עבדול". דווקא שם, מול קהל שכלל תומכים יהודים, בחר אל־סייד לא רק להימנע מתשובה ברורה, אלא להטיל ספק בעצם הרעיון של מדינה יהודית. הוא אמר כי השאלה שמטרידה אותו היא "מה פירושה של מדינה יהודית", ותהה כיצד רעיון כזה יכול להיות תואם לערכים הליברליים שעליהם, לדבריו, מושתתת ארצות הברית.

האירוע נערך בעיר פונטיאק תחת הכותרת "יהודים למען עבדול". דווקא שם, מול קהל שכלל תומכים יהודים, בחר אל־סייד לא רק להימנע מתשובה ברורה, אלא להטיל ספק בעצם הרעיון של מדינה יהודית. הוא אמר כי השאלה שמטרידה אותו היא "מה פירושה של מדינה יהודית", ותהה כיצד רעיון כזה יכול להיות תואם לערכים הליברליים שעליהם, לדבריו, מושתתת ארצות הברית.

אלה לא היו דברים שנאמרו בשיחה פרטית או בהקלטה שהודלפה במקרה. הדברים נאמרו על במה ציבורית, מול מצלמות ומול קהל אוהד יחסית. דווקא משום כך הם עוררו תגובות כה חריפות בקרב יהודים אמריקאים רבים, שחלקם ראו בכך רגע מכונן — לא רק ביחס לישראל, אלא ביחס למקומה של הציונות בתוך השיח הדמוקרטי החדש.

אל־סייד המשיך וטען כי ישראל שומרת על רוב יהודי באמצעות פגיעה בזכויות הפלסטינים, תוך שימוש במונחים חריפים כמו "אפרטהייד" בהתייחס ליהודה ושומרון, מזרח ירושלים ורצועת עזה. לדבריו, עצם השאלה על זכותה של ישראל להתקיים מתעלמת מהפלסטינים שלטענתו גורשו במהלך מלחמת העצמאות ב־1948. הוא הוסיף כי "ישראל קיימת כפי שהיא עומדת", אך טען שמעולם לא נשאל על זכותה של פלסטין להתקיים משום ש"פלסטין אינה קיימת".

בפועל, אל־סייד לא רק סירב לאשר את זכותה של ישראל להיות מדינת הלאום של העם היהודי, אלא הפך את עצם ההגדרה הזאת לבעיה מוסרית וליברלית. עבור רבים בקהילה היהודית בארצות הברית, זהו שינוי עמוק ומדאיג במיוחד. במשך שנים נהגו פוליטיקאים דמוקרטים למתוח ביקורת על ממשלות ישראל, אך במקביל להדגיש את מחויבותם לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כאן, מבחינת מבקריו, נחצה קו חדש.

הסערה התעצמה עוד יותר בשל העובדה שהדברים נאמרו דווקא באירוע שנשא אופי יהודי מובהק. על פי דיווחים ותמונות שפורסמו לאחר מכן, לפחות חלק מהמשתתפים כלל לא היו יהודים, כולל אחת הנשים שהפנתה אליו את השאלה המרכזית. העובדה הזאת עוררה תהיות נוספות לגבי אופיו האמיתי של האירוע ולגבי הניסיון להציג תמיכה יהודית רחבה יותר מכפי שקיימת בפועל.

אל־סייד עצמו אינו דמות שולית בפוליטיקה המקומית של מישיגן. מדובר באחד הקולות הבולטים באגף הפרוגרסיבי, במדינה שבה מתגוררת אחת הקהילות הערביות־מוסלמיות הגדולות בארצות הברית לצד קהילה יהודית משמעותית ומשפיעה. לאורך החודשים האחרונים הוא זכה לתמיכה מצד פעילים ואושיות רשת המזוהים עם עמדות אנטי־ישראליות חריפות, ובהם גם הסטרימר חסן פיקר, שעורר בעבר סערות סביב אמירות שנתפסו כאנטישמיות וכמזדהות עם גורמים קיצוניים.

אלא שהשאלה הגדולה איננה רק מי הוא עבדול אל־סייד. השאלה האמיתית היא מה העובדה שהוא מרגיש בנוח לומר דברים כאלה בפומבי מספרת על השינוי שעובר על המפלגה הדמוקרטית. במשך עשורים, התמיכה בישראל הייתה כמעט קונצנזוס בפוליטיקה האמריקאית. כעת, יותר ויותר קולות באגף הפרוגרסיבי כבר אינם מסתפקים בביקורת על מדיניות ישראל, אלא מטילים ספק בלגיטימיות של עצם הרעיון הציוני.

עבור יהודים אמריקאים רבים, במיוחד אלה שהצביעו למפלגה הדמוקרטית במשך דורות, מדובר ברגע מטלטל. לא רק בגלל תוכן הדברים, אלא בגלל הביטחון שבו נאמרו. בלי היסוס, בלי ניסיון לרכך ובלי חשש מתגובה ציבורית חריפה. התחושה בקרב מבקריו של אל־סייד היא שהוויכוח כבר אינו על גבולות, התנחלויות או ממשלה כזו או אחרת בישראל — אלא על עצם זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו.

וזה, עבור רבים מהם, כבר נשמע כמו קו אדום.